עמ"נ 17813-11-20

תקציר

פסק הדין משרטט את הגבולות שבתוכם יכול בית המשפט להתערב בהחלטות של רשויות מנהליות, תוך הדגשה כי בית המשפט אינו מחליף את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעת משלו, אלא בוחן האם שיקול הדעת של הרשות הופעל במסגרת המשפט המינהלי. במקרה ספציפי זה, הערר מערער על החלטת ועדה רפואית לעררים לדחות את בקשת המערער לקבלת רישיון נהיגה בעילה של פגיעה ביכולת הנהיגה. בית המשפט מכיר במומחיותה של הוועדה בנושאים אלה ובהוראות החקיקה המסמיכות אותה להמליץ על רישוי נהיגה. טענת המערערת, כי החלטת הוועדה נעדרת הנמקה, נדונה על ידי בית המשפט, המסיק כי ההחלטה אינה פגומה מיסודה. בית המשפט מציין כי הערותיה של הוועדה המפורטות בפרוטוקול – לרבות בגרותו הנמוכה של המערער, מהימנותו המוגבלת ותובנתו המוגבלת – משמשות בסיס מספיק לקביעתו. בית המשפט מדגיש כי בניגוד לטענת המערערת, ממצאים אלה לא היו רק חזרה על חוות הדעת של מראבד, אלא היוו את בדיקתה והערכתה של הוועדה עצמה. זאת ועוד, בית המשפט מדגיש כי ניתנה למערער הזדמנות להציג את טענותיו במהלך הדיון בוועדה, והיעדר נימוקים מפורשים לדחיית ערעורו בהחלטה אינו פוסל אותה, במיוחד נוכח מומחיותה המקצועית של הוועדה. בית המשפט מדגיש את האיזון בין הזכות להחזיק ברישיון נהיגה לבין האינטרס הציבורי בהגנה על הבטיחות בדרכים. נאמר, כי העדר הנמקה, על אף היותו פגם, אינו מספיק, בדרך כלל, כדי לבטל החלטה, ואין מדובר במקרה המצדיק התערבות שיפוטית. משכך, הערעור נדחה, והמערערת מחויבת לכיסוי הוצאות המשיב.