ע"א 796/87

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון בסכסוך ירושה זה נסוב סביב פרשנותם של סעיפים 22 ו-23 לחוק הירושה, הנוגעים לצוואות מסוגים שונים. המערערים, שני מוסדות שצוינו במסמך כמוטבים המיועדים בעיזבון המנוח, טענו כי יש להכיר במסמך כצוואה בעל פה או כצוואה בפני רשות. עם זאת, בית המשפט מצא כי המסמך לא עמד בדרישות החוק עבור שני סוגי הצוואה. על פי החוק, צוואה בעל פה חייבת להיערך בנוכחות שני עדים שיכולים להעיד על דברי המצווה, שגם אותה יש לרשום ולהפקיד בבית משפט מחוזי. המסמך המדובר, המכונה מזכר א/1, אמנם נרשם על ידי הרב הראשי לחיפה, אך הוא לא נעשה בנוכחות העדים הנדרשים. בנוסף, החוק דורש כי צוואות בעל פה ייערכו על ידי מי שחולה במחלה סופנית או עומד בפני מוות קרוב, דבר שלא היה מבוסס דיו במקרה זה. כמו כן, בית המשפט מצא כי המסמך אינו מהווה צוואה תקפה בפני רשות, כהגדרתה בסעיף 22 לחוק הירושה. צוואה מסוג זה מחייבת את המצווה למסור הצהרה בעל פה בפני רשות מסוימת, כגון שופט או חבר בית דין דתי. שיחתו של המנוח עם הרב הראשי, שהתקיימה במהלך ביקור פרטי, לא עמדה בדרישות הפורמליות לצוואה. יתר על כן, תוכנו של המסמך, שנכתב בעתיד ובהיעדר הוראות ברורות לחלוקת העיזבון, לא הוכיח את הוודאות והספציפיות הנדרשות כדי להיחשב כצוואה תקפה. השופט נתניהו הדגיש כי הדרישות הפורמאליות השונות לסוגים שונים של צוואות משמשות כאמצעי הגנה להבטחת אמיתות ורצינות כוונותיו של המצווה, מה גם שהמצווה אינו זמין לברר את כוונתו לאחר פטירתו. נוכח ליקויים אלה, דחה בית המשפט את הערעור, בקובעו כי תזכיר א/1 אינו מהווה צוואה תקפה ואישר את החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה לקיום צוואה. המערערים חויבו לשלם הוצאות בסך 10,000 ₪ למשיבים, שהיו אחייניה ואחייניותיו של המנוח.