עת"מ 2531-05-18

תקציר

עניינה של העתירה בהכרה במעמדו של העותר כדייר ממשיך בדיור הציבורי. העותר, מר משה בניה, ביקש להיות מוכר כדייר ממשיך של בת זוגו המנוחה, חנה ששון, בדירה הממוקמת בתל אביב. המשיבים, משרד הבינוי והשיכון וחלמיש, חברה משכנת, החליטו לפנותו, מאחר שלא עמד בדרישה של אי בעלות על מקרקעין כלשהם בחמש השנים שקדמו למותה של חנה. מר בניה ירש מהוריו, דבר שלטענת המשיבים פסל אותו מלהיות דייר ממשיך. בית המשפט בחן את הדינים החלים ומצא כי פרשנותם של המשיבים סבירה, שכן תכליתו של הדיור הציבורי היא לספק את הנזקקים ביותר. למרות שהעותר עמד ברוב הדרישות להמשך השכירות, בעלותו בנכס שירש, בשווי של למעלה מ-100,000 ₪, הציבה אותו בקטגוריה נזקקת פחות. בית המשפט דחה את טענת העותרת כי הוראת השעה הקובעת את סכום המינימום אינה מאושרת, והסביר כי מדובר בצעד הכרחי להבטחת הקצאה ראויה של משאבי דיור ציבורי מוגבלים. כמו כן, הדגיש בית המשפט את המחסור החמור בדיור ציבורי ואת הצורך בפתרון מערכתי שיגן על הזכות החוקתית לקיום מינימלי בכבוד. עם זאת, היא מצאה כי החלטת המשיבים מידתית כל עוד ניתנה לעותר דירה חלופית, במיוחד בהתחשב בערכה הסנטימנטלי של הדירה. בסופו של דבר, פסק בית המשפט נגד העותר, אך הורה למשיבים למצוא לו דיור חלופי הולם לפני כל פינוי, בהתחשב בגילו ובמצבו הבריאותי. משמעותה האופרטיבית של ההחלטה מחייבת את המשיבים למצוא פתרון לעותר, ואין הוא יכול לסרב להצעה סבירה. הליך הפינוי יתעכב בשל מגפת הקורונה והסיכונים הבריאותיים של מר בניה. כל צד יישא בהוצאותיו.