ת"א 21276-10-13

תקציר

התובעת, בעלת קניון, תבעה את הנתבעת, חברת מרכולים, בגין טענות שונות הנוגעות לניהול סניף המרכול בקניון שלה. ראשית, התובע טען כי הנתבעת לא סיפקה את הדוחות והחשבונות הדרושים לאימות סכום דמי השכירות, אשר חושב כאחוז מפדיון הסניף, כפי שנקבע בהסכם השכירות. השופטת קבעה כי אמנם לנתבעת היו יחסים מיוחדים עם התובעת שהצדיקו מתן חשבונות, אך התובעת לא הוכיחה כי עומדת לה זכות תביעה בנוגע לכספים שעבורם מבוקשו החשבונות. התובעת לא הגישה כל ראיה יחד עם טענתה, ודי היה בדוחות שקיבלה מהנתבעת בשנת 2008. לפיכך, טענה זו נדחתה. שנית, התובעת טענה כי הנתבעת הפרה את חובתה לפעול לטובת סניף הקניון, בכך שהעדיפה סניף אחר הממוקם בסמוך. השופט פסק לטובת הנתבעת, וקבע כי התובעת לא הציגה כל ראיה לכך שהמחירים בסניף המועדף היו נמוכים יותר, או שהדבר הוביל לזליגת לקוחות, או לירידה בהכנסות סניף הקניון. יתר על כן, הנתבע פעל לטובת סניף הקניון. שלישית, הצדדים היו חלוקים באשר לפרשנות סעיפים בהסכם השכירות הנוגעים לדמי הפרסום בקניון. השופטת הסבירה כי לשונו הברורה של החוזה חייבה את התובעת לתאם מראש עם הנתבעת כל תוכן פרסומי ושכר טרחה, דבר שהתובע לא עשה. לפיכך, גם טענה זו נדחתה. לבסוף, דחתה השופטת את טענת התובע בדבר דמי המחאה, שכן התובעת הסכימה לשלם אגרה זו מראש. ככלל, פסק השופט לטובת הנתבע והורה לתובע לשלם את הוצאות הנתבע, בצירוף דמי שכירות בסך 80,000 ₪.