על"ע 6/77

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית ערעור של הוועדה המחוזית תל אביב-יפו של לשכת עורכי הדין. הערעור הוגש בעקבות החלטת בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין להחזיר את פסק הדין נגד משיב ששמו לא צוין לבית הדין המשמעתי המחוזי להמשך בירור. בפסק הדין המקורי נקבע כי המשיב מתח ביקורת על עמיתיו בהודעה בכתב ובטיעונים בעל-פה בפני בית משפט השלום, בניגוד לסעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין התשכ"א-1961 ולתקנה 37 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשכ"ו-1966. המשיב טען כי האשמותיו כלפי עמיתיו נכונות, אך בית המשפט המחוזי סירב להידרש לטענה זו, בקובעו כי אין לנתק את צורת הביטוי משאלת אמיתות הטענות. בית הדין המשמעתי הארצי לא הסכים והחזיר את התיק להמשך בירור, מה שהוביל לערעור הוועדה המחוזית. בית המשפט העליון דחה את הערעור וקבע כי בעוד שעורכי דין חייבים להשתמש בשפה מנומסת ומאופקת, מוטלת עליהם גם החובה לייצג את האינטרסים של לקוחותיהם בחריצות. אם עורך דין סבור בתום לב כי הצד השני או עורך דינו המייצג פעל באופן בלתי הולם, עליו לבטא זאת, אם כי תמיד בצורה סבירה ומרוסנת. בית המשפט קבע, כי זכותו של המשיב להביע ביקורת על התנהלות עמיתיו חורגת מהאחריות לגבות את טענותיו. אם האשמותיו יימצאו כוזבות או מוגזמות, הוא עלול להיות חשוף לדין משמעתי. כל עוד לא התבררו העובדות, בית המשפט אינו יכול להסיק מסקנות לגבי אופי התנהלותו של המשיב. פסק הדין מורה לחקור את טענת המשיב בטרם יוסקו מסקנות משמעתיות כלשהן. השופט ח' כהן הביע צער על כך שלבית המשפט לא הייתה סמכות לחייב את המערער בהוצאות, ותיאר את הערעור כבזבוז זמן של בית המשפט.