דב"ע לו/5 - 4

תקציר

התיק סובב סביב מחלוקת בין עובדי מס הכנסה למשרד האוצר על תנאי עבודתם של העובדים. העובדים החלו בפעולה מתואמת להפעלת לחץ על המעסיק באמצעות הפסקה חלקית של עבודתם, שהוגדרה על ידי המעסיק כשביתה בלתי חוקית. בתגובה, שלח המעסיק הודעות לעובדים והודיע להם כי הם ייצאו לחופשה שנתית החל ממועד מסוים. העובדים ערערו על החלטה זו וטענו כי המעסיק אינו יכול לכפות עליהם לצאת לחופשה שנתית וכי ההודעות לא הוגשו בהתאם לחוק. בית הדין האזורי דחה את עתירת העובדים והוביל אותם לערער לערכאה גבוהה יותר. פסק הדין של בית המשפט העליון מתמקד בסיווג פעולות העובדים ותביעת הנגד של המעסיק במסגרת דיני העבודה ויחסי העבודה. מסקנת הדו"ח היא כי פעולת העובדים הייתה מאבק קולקטיבי לשיפור תנאי העבודה ויש לסווגה כשביתה, גם אם הייתה חלקית או באמצעות סנקציות. לעומת זאת, פעולת המעסיק להוצאת הודעות חופשה שנתית הייתה פעולה פרטנית, הקשורה לחובות המעסיק כלפי כל עובד. בית המשפט מפרש את המונח "שביתה" במובנו הרחב, כסירוב קולקטיבי מתואם לבצע עבודה באופן זמני, כדי להשיג דרישות מסוימות. היא מדגישה כי מהות השביתה היא ניתוק מפעילות העבודה הרגילה, ולא הפסקה מוחלטת של העבודה. לפיכך, השביתה החלקית או הסנקציות שהפעילו העובדים היוו שביתה על פי החוק. בית הדין דן גם בסמכות לקבוע את מועד החופשה השנתית, וקובע כי היא נתונה בראש ובראשונה בידי המעסיק, אך עליה להיות מתואמת עם העובד ולכבד את זכאותו. נמצא כי הודעות המעסיק לא עמדו בדרישת החוק לקבוע את מועד החופשה לפחות 14 יום מראש, ולכן החופשה השנתית של העובדים לא ניתנה כדין. באשר לבקשת העובדים למתן פסק דין הצהרתי, מציין בית הדין כי פסקי דין אלה הם סעדים שבשיקול דעת, ויש להתחשב בהתנהלות הצדדים. היא מדגישה כי המעביד, שפעל אף הוא שלא כדין, אינו יכול לטעון כי ידיהם של העובדים "טמאות" במישור האזרחי, בעוד שהעניין הנדון הוא זכות מוגנת במשפט הפלילי. לפיכך, בית המשפט מקבל את הערעור, מצהיר כי הודעות המעסיק לא הספיקו כדי להעניק חופשה שנתית כדין, ומורה למעסיק לשלם הוצאות בסך 500 ליש"ט לעובדים.