בג"צ 974/19

תקציר

במוקד החלטת בית המשפט עמדה תחולתה של תקנה 119, המאפשרת החרמה והריסה של בתים הקשורים למחבלים לצרכי הרתעה. דעת הרוב, בראשות השופט נ' הנדל ואליו הצטרף השופט א' שטיין, קבעה כי התקנה נותרה בתוקף וכי תכליתה ההרתעתית עודנה ישימה. הם הגיעו למסקנה כי פעולותיו של המפקד הצבאי מוצדקות שכן הן נופלות בגדר התקנה, תוך שימת דגש על הרתעה מפני פעולת ענישה, גם ללא הרשעה פלילית. הם הדגישו את הקשר של המחבל לבית ואת השימוש בכספי הרשות הפלסטינית כתמיכה באפקט ההרתעה של ההריסה. למרות החשש מפגיעה בבני משפחה חפים מפשע, הרוב מצאו כי חומרת מעשי הטרור והשימוש בכספים נותנים תוקף להריסה, תוך התחשבות במידתיות ובסבירות. בהתנגדותו טען השופט מ' מזוז כי תחולת התקנה מעוררת חששות חוקתיים ומשפטיים משמעותיים, בעיקר בכל הנוגע לענישה קולקטיבית ולפגיעה בבני משפחה חפים מפשע. השופט מזוז הדגיש את הצורך בבחינה מעמיקה של המידתיות והמעורבות של בני המשפחה, ומתח ביקורת על ההחלטה על כך שלא התייחסה כראוי לפוטנציאל הענישה הבלתי צודקת של הבלתי מעורבים. בסופו של דבר דחה בית המשפט את העתירה, תוך שהוא תומך בסמכותו של המפקד הצבאי לפעול מכוח תקנה 119, ומאשר את ההחלטה על ההריסה תוך הכרה במחלוקת על השלכות משפטיות רחבות יותר.