עת"מ 46919-11-23

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את העתירה בשל היעדר ראיות להפליה פסולה, שיקולים זרים או סטייה מקבלת החלטות סבירה של מוסדות התכנון. השופטת מדגישה את היקפה המצומצם של ההתערבות השיפוטית בהחלטות תכנוניות, הבוחנת בעיקר את תהליך קבלת ההחלטות, במקרה זה, הנוגעות למספר יחידות הדיור ולגובה הבניין. לגבי יחידות הדיור המאושרות טענו העותרים כי ההפחתה במספר הדירות מתחת למקסימום שנקבע במסמך המדיניות לשנת 2016 אינה מוצדקת. עם זאת, בית המשפט מצא כי מוסדות התכנון הפעילו את שיקול דעתם כראוי, בהתבסס על הערכות מקרה פרטניות ושיקולים תכנוניים, לרבות המצב התכנוני והשינויים שחלו באזור. עוד נמצא כי תמ"א 38 אינה מבטיחה זכויות מוקנות לבעלי הדירות בכל הנוגע למקסום רווחים או תמריצים. זאת ועוד, גם קביעת גובה הבניין ומספר הקומות הוכרעה בצדק על ידי ועדת הערר, בהיותה סוגיה תכנונית מובהקת. הוועדה שקלה את השפעת הבניין על הסביבה ועל המגרשים הסמוכים ומצאה כי העותרת לא סיפקה הצדקה תכנונית מספקת לתוספת קומות. ככלל, בית המשפט לא מצא עילה להתערב בהחלטות ועדת הערר הן לגבי יחידות הדיור והן לגבי גובה הבניין, והעתירה נדחתה. בנוסף, נפסקו למשיבים הוצאות בסך 10,000 ₪ כל אחד מהעותרת.