ע"פ 1382/00

תקציר

במקרה שלפנינו, זוכה המערער תחילה מאשמת נהיגה במהירות מופרזת בדרך עירונית, אך נמנע ממנו החזר הוצאות משפט לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין. בית המשפט העליון התייחס לערעור בעניין שלילת הוצאות. בית המשפט הסביר כי סעיף 80(א) קובע החזר הוצאות לנאשם שזוכה אם אין בסיס לאשמה או לנסיבות מוצדקות אחרות. עם זאת, בית המשפט העליון הדגיש את האיזון בין פיצוי נאשמים לבין האינטרס הציבורי בהעמדה לדין בעבירות כאשר קיימות ראיות מספיקות. זיכויים המבוססים על פרטים טכניים או חוסר ראיות, ולא על הוכחת חפות, בדרך כלל אינם מצדיקים החזר הוצאות אלא אם כן ניכרת רשלנות של התביעה. במקרה הספציפי הזה, זיכויו של המערער נבע מכך שהתביעה לא הצליחה להוכיח שהכביש הוא עירוני ולא סיפקה את יומנו של מפעיל המל"ל. בית המשפט קבע כי מדובר בזיכוי טכני, ולא בקביעה פוזיטיבית לחפותו, ולכן לא עמד בקריטריונים להחזר הוצאות משפט. עקרון העל בו נקט בית המשפט היה להרתיע התדיינויות מיותרות ולשמור על העמדה יעילה לדין בעבירות תעבורה, בהתאם לכוונת המחוקק לייעל את הטיפול בתיקים מסוג זה. לפיכך, אישר בית המשפט את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, ודחה את הערעור להחזר הוצאות.