ת"א 1119/01

תקציר

התובעים, בעלי ארבעה מגרשי מסחר ומגורים בנצרת, תבעו את הנתבעת, מדינת ישראל, לפיצויים בעקבות הפקעה חלקית של הקרקע האמורה על ידי המדינה לפי פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), תש"ג-1943, ולנזקים שנגרמו כתוצאה מההפקעה. המדינה הייתה רשאית לתפוס את הקרקע רק בשנת 1970, אך הודיעה על ההפקעה רק בשנת 1999, והעבודות לסלילת הכביש החלו זמן קצר לאחר מכן. התובעים דרשו פיצוי על בסיס שוויה הנוכחי של הקרקע, ולא על פי שוויה במועד שבו המדינה הייתה זכאית לתפוס את החזקה, בטענה כי העיכוב גרם לעליית ערך הקרקע. הם גם תבעו פיצויים על צמצום מקומות החניה הזמינים וחסימת הגישה לקרקע מכיוון אחד, שפגעו בעסקיהם. בית המשפט קבע כי על המדינה לשלם פיצויים בגין השטח שהופקע בפועל, מבלי לנכות את השטח שהתובעים אינם זכאים לפיצוי בגינו, שכן יתרת הקרקע לאחר ההפקעה אינה ניתנת לניצול סביר. בית המשפט הורה על פיצוי לפי שווי הקרקע בעת שהמדינה הייתה רשאית לתפוס את החזקה, שהוא המועד המתאים להערכת שווי הקרקע המופקעת, ולא מועד ההפקעה בפועל, למרות האיחור. תביעת התובעים לנזקים שנגרמו עקב צמצום מקומות החניה נדחתה ברובה, למעט מגרש 96, שסבל מאובדן ניכר של שטח בר ניצול עקב ההפקעה. בית המשפט מצא את המדינה אחראית לאי רישום הערת אזהרה על ההפקעה ולאי מתן הודעה על ההפקעה, דבר המהווה הפרת חובה חקוקה ורשלנות. באשר לנזקים שנבעו מהפרה זו, קבע בית המשפט כי התובעים זכאים לפיצוי בגין האיחור בקבלת כספי הפיצויים, והורה להעלות את הריבית מ-1.5% ל-4% בשנה. המדינה חויבה לשלם לתובעים את הוצאותיהם, לרבות שכר טרחת עורך דין בסך 30,000 ₪, בתוספת מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית כנדרש בחוק.