בר"ע 389/04

תקציר

המחלוקת נסובה סביב בעלות על נכס הממוקם בירושלים. לפני פינוי המבקשים מהנכס, הם טענו שהם הבעלים החוקיים והגישו תביעה נגד הנתבע בבית משפט השלום, אשר נדחתה, מה שהוביל אותם לערער לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי ביטל את פסק הדין הקודם והחזיר את התיק לבית משפט השלום לבחינה מחודשת של שתי סוגיות מרכזיות: האם המבקשים הם דיירים מוגנים והאם קיימת עילה לפינויים. המשיבה, שרכשה את הנכס, תיקנה את תביעתה שכנגד וביקשה את סילוק המבקשים וחיובים נוספים. לאחר מכן הגישו המבקשים תשובה מתוקנת, אותה מחקו המשיב ובית משפט השלום באופן חלקי, ובה הגישו המבקשים בקשה לעיון חוזר, בטענה כי יש לאפשר להם להציג את כל טענותיהם וראיותיהם. השאלה המרכזית הניצבת בפני בית המשפט היא פרשנות פסק דינו של בית המשפט המחוזי והיקף הדיון החדש בבית משפט השלום. בית המשפט פסק לטובת המבקשים, וקיבל את פרשנותם כי פסק הדין הראשון בוטל והתיק כולו נפתח מחדש, מה שאפשר להם להציג טענות וראיות חדשות. בית המשפט קבע כי הגבלת זכותם של המבקשים להציג את הגנתם אינה צודקת וסותרת את הסכמת הצדדים בבית המשפט המחוזי. כמו כן, יש לאפשר למבקשים להגיש ראיות חשובות הקשורות להיסטוריה של הנכס, שהתגלו לאחר הדיון הראשון. החלטת בית משפט השלום בוטלה, ותשובתם המתוקנת של המבקשים הוחזרה. לשני הצדדים ניתנה הזכות להציג את מלוא ראיותיהם. בית המשפט אף הבהיר את זכותם של המבקשים להעלות את טענת ההתיישנות, אך התריע על הקשיים הטמונים בתביעה כזו. פסק הדין חייב תשלום הוצאות ושכר טרחת עורך דין לצד המנצח במשפט העיקרי.