בג"צ 802/89

תקציר

העתירה מערערת על החלטת מפקד צה"ל ברצועת עזה לאטום חלקים ממבנים שבבעלות העותרים, קרי הקומה השנייה בביתו של העותר 1 ושלושה חדרים בביתו של העותר 2, מכוח תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945. המפקד קיבל החלטה זו מתוך הבנה כי בני משפחותיהם של העותרים ביצעו עבירות אלימות ומעשי הפחדה כחלק ממעורבותם בארגונים עוינים למדינת ישראל. העותרים טוענים כי אין די בראיות שהציג המשיב כדי להצדיק את צווי האטימה, כי פעולות קרוביהם אינן נופלות תחת התקנות הרלוונטיות וכי הסנקציות מופרזות. עם זאת, בג"ץ פסק נגד העותרים. בית המשפט קבע כי שיקול דעתו של המפקד לפי תקנה 119(1) לתקנות ההגנה (שעת חירום) אינו מחייב הרשעה מוקדמת וכי הודאותיהם המפורטות של קרובי המשפחה של העותרים מספקות תשתית ראייתית מספקת להחלטת המפקד. יתר על כן, יש לפרש את המונח "ביטחון האזור" באופן רחב כך שיכלול גם את ביטחון הציבור, והעבירות המבוצעות על ידי בני המשפחה, כגון הצתות ומכות אלימות, פוגעות בבירור בביטחון ובסדר הציבורי באזור. עוד הדגיש בית המשפט כי תפקידו לפקח על חוקיות שיקול דעתו של המפקד הצבאי, ובמקרה זה לא הייתה אי חוקיות. לפיכך, הבקשה לצו מניעה מותנה נדחית, וצו הביניים מוסר. המשנה לנשיאה מ' אלון והשופטת ט' אור הסכימו עם פסק הדין.