ע"א 390/80

תקציר

פסק הדין, שניתן על ידי השופטת מ' בן-פורת והשופטת ט' אור, מתייחס לערעור על החלטת ועדת הערר בתיק מס. המערער רכש מקרקעין בישראל שמומנו על ידי ביאור מדרום אפריקה. העברת הכספים מדרום אפריקה לישראל חייבה את הרכישה והבנייה להתבצע בשני חוזים נפרדים. החוזה הראשון היה לרכישת הקרקע עצמה, ואילו השני, שבוצע עשרה ימים לאחר מכן, העסיק את המוכר כקבלן לבניית בית על הקרקע שנרכשה. המערערת טענה כי הפיצול לשני חוזים היה עניין טכני שנכפה על ידי הרשויות בדרום אפריקה וכי מנהל רשויות המס היה צריך לראות בעסקה רכישה אחת של נכס בנוי, ולא "עסקה מלאכותית" כהגדרתה בדיני המס. חוות דעתה של השופטת מ' בן-פורת קובעת כי בעוד שמניעיה של המערערת היו לגיטימיים, לא ניתן להתעלם מאופייה המלאכותי של העסקה רק משום שהיא מלווה במטרה מסחרית. לטענתם, עמדת המנהל כי רכישת הקרקע הייתה עסקה מלאכותית היא סבירה, וכי אין לצפות מרשויות המס לקבל את התנאים שהציב המערער, במיוחד כאשר הם סותרים את העובדות. השופט ט' אור מגיע לאותה מסקנה אך דרך קו חשיבה שונה. הם מדגישים כי רשויות המס אינן כבולות לתנאים החוזיים המוצגים בפניהם ויכולות לחקור את עובדות העסקה. במקרה זה, ברור כי שני החוזים אינם משקפים את אופיו האמיתי של ההסכם, שהיה לרכישת נכס בנוי. לפיכך, רשויות המס יכולות לקבוע את המס החייב על סמך העובדות כפי שהן מבררות אותן, ללא קשר לסעיף 84 לחוק מס שבח מקרקעין. שני השופטים מסכימים כי יש לדחות את הערעור. המערערת תישא בהוצאות המשיב, לרבות שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪.