בג"צ 635/82

תקציר

התיק סובב סביב סכסוך של בני זוג נשואים בנוגע לגירושין והבעלות על דירתם המשותפת. האישה, העותרת, פנתה לבית הדין הרבני האזורי תל אביב-יפו בבקשה לחייב את בעלה לתת גט ולהסדיר את ענייני דירתם. בית המשפט החליט כי אין צורך לפסוק בגירושין עצמם שכן שני הצדדים מעוניינים להתגרש, וקבע כי העותרת זכאית למחצית מהדירה. הבעל ערער על החלטה זו לבית הדין הרבני הגדול בעניין הבעלות בדירה אך לא על הגירושין, אשר נדחו פה אחד. בתוך כך, הגיש העותר תביעה לבית משפט השלום לפירוק הבעלות המשותפת בדירה באמצעות מכירתה. התביעה התקבלה למרות התנגדותו השיפוטית של הבעל. לאחר פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, ביקש הבעל מבית הדין הרבני האזורי לבחון מחדש את סוגיית הבעלות בדירה, ובית הדין הסכים לכך. לפיכך הגישה האישה עתירה לבג"ץ לעצור את הדיון החדש בבית הדין האזורי. בג"ץ דחה את העתירה וקבע כי לבית הדין הרבני האזורי סמכות לדון בנושא ועליו לדון בבקשת הבעל לדיון מחודש. על פי הפרשנות ההלכתית של החוק הישראלי, פסק דין לגירושין מסמיך את בית הדין הרבני להסדיר את ענייניהם הרכושיים של בני הזוג. מאחר ששני הצדדים הסכימו בתחילה ליישב את סכסוכי הרכוש שלהם במסגרת תביעת הגירושין, לבית הדין הרבני נותרה סמכות שיפוט בלעדית בנושאים אלה. כלל הרציפות קובע כי חקירת ההמשך צריכה להתבצע באותו בית משפט, במקרה זה, בית הדין הרבני האזורי. זאת ועוד, בקשת הבעל לדיון חוזר על סמך ראיות חדשות אינה מהווה מחלוקת חדשה. עוד הבהיר בית המשפט כי פסיקת בית משפט השלום בעניין פירוק השותפות אינה שוללת את סמכותו של בית הדין הרבני, מה גם שהבעל התנגד באופן עקבי לסמכותו של בית משפט השלום. השופטת מ' בן-פורת הדגישה כי סמכותו של בית הדין הרבני נבעה מתביעת הגירושין המתמשכת ומהסכמתם הראשונית של הצדדים להסדיר את ענייני הרכוש במסגרת תביעת הגירושין. השופט יהודה כהן הסכים עם הדחייה, אך נמנע מלהתייחס לסמכותו של בית משפט השלום.