סע"ש 36333-12-19

תקציר

בית המשפט קבע כי הסכם הפרישה בין התובעת לבין הנתבעים אינו מהווה הפליה מחמת גיל. למדינה, כמעסיק, יש את הפררוגטיבה לנהל את פעילותה והיא אינה מחויבת להעסיק אנשים עד גיל הפנסיה שלהם. חבילת הפרישה, ממנה נהנה התובע, ניתנת גם לעובדים אחרים באותה קבוצת גיל, וההבדלים בהטבות על בסיס קבוצות גיל הם סבירים ומהותיים, הנוגעים למספר שנות העבודה שאבדו. לפיכך, חלוקת ההטבות בהתאם לאופק השירות היא לגיטימית ואינה מהווה אפליה. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי טענת התובע כי אולץ לחתום על הסכם הפרישה תחת לחץ אינה משכנעת. בפני התובע, תובע שניהל בעצמו הליכים משפטיים, הוצגו האפשרויות העומדות בפניו והוא לא נאלץ לחתום על ההסכם. במקום זאת, הוא נחתם לאחר שרפורמות ההפרטה לא הותירו לו ברירה אלא לקבל את חבילת הפרישה או להיות מפוטר ללא כל הטבות. גם התביעה נגד ההסתדרות, ארגון עובדים, על כך שלא ייצגה את התובע כראוי, נדחתה. פעולות הארגון נועדו לצמצם את מספר העובדים שיהפכו למובטלים עקב ההפרטה, והתובע לא הביא ראיות למניעים פסולים מצד הארגון. ככלל, נדחו טענות התובעת כנגד כל הנתבעים - מדינת ישראל, משרד התחבורה וההסתדרות. התובע חויב לשלם הוצאות בסך 2,000 ₪ לכל אחד מהנתבעים בתוך 30 יום.