ע"א 6860/01

תקציר

במקרה משפטי זה, המערער, שהיה מעורב בתאונת דרכים בעזה בשנת 1990, תבע פיצויים בגין פציעות מחברת ביטוח ישראלית מכוח צו פיצויים משנת 1976. עם זאת, תביעתו, שהוגשה שבע שנים לאחר התאונה, נדחתה בשל הוראת התיישנות מיוחדת הקשורה לפקודת הנזיקין האזרחיים המנדטורית משנת 1944, שצוטטה בצו הפיצויים בעזה, המטילה מגבלה של שנתיים. המערערת טענה כי צו הפיצויים אינו "חוק" על פי ההגדרות הישראליות, ובמקום זאת מציעה את תחולתה של תקופת התיישנות ישראלית כללית בת שבע שנים. עם זאת, בית המשפט אישר את הדחייה, בנימוק כי הוראות המושל הצבאי, אף שהן נגזרות הן מהמשפט הבינלאומי והן מהמשפט הישראלי, יכולות להיחשב כ"דין זר" בהקשרים של המשפט הבינלאומי הפרטי. משמעות הדבר היא שיש להחיל את הרכיבים הפרוצדורליים, כמו תקופת ההתיישנות, כחלק בלתי נפרד מהזכויות המהותיות שמעניק הדין הזר. לחילופין, גם אם רואים אותו כחלק מהדין הישראלי, בית המשפט קבע כי ניתן לראות את צו הפיצויים כ"דין אחר" על פי החוק הישראלי, שאישר גם את ההגבלה של שנתיים. החלטת בית המשפט שיקפה שיקולים כפולים: מעמדם הייחודי של צווי המושל הצבאי בשטחים הכבושים והיצמדות למסגרות חקיקה ספציפיות המסדירות חוקים אלה. בסופו של דבר, הערעור נדחה מאחר שהתביעה הוגשה מחוץ לתקופה המוגדרת בחוק, מה שמתיישב עם שתי הפרשנויות לאופיים המשפטי של הצווים.