עע"מ 5504/18

תקציר

פסק הדין מתייחס לערר על החלטת רשויות התכנון בבקשה להיתר לפי תמ"א 38, הקשורה ספציפית לתיקון 3/א. בית המשפט הכיר בכך שהוא אינו פועל בדרך כלל כ"מוסד תכנוני-על", אלא אם כן ניכרים פגמים פרוצדורליים מהותיים, כגון חוסר סמכות, חוסר תום לב או חוסר סבירות. הסוגיה העיקרית נסובה סביב השאלה האם הבקשה להיתר היא בקשה "חדשה" או "מתוקנת" בעקבות תיקון משטר התכנון. בית המשפט טען כי הבקשה סווגה באופן שגוי על ידי בית המשפט קמא ויש לראותה כבקשה "מתוקנת" משום שוועדת הערר אישרה אותה קודם לכן בשנת 2015. החלטתו של בית משפט קמא לתייג אותה כבקשה "חדשה" התבססה על טעויות בחישוב אי ההתאמות בין הבקשה המקורית לבקשה המתוקנת, שהצדדים הסכימו כי אינן משמעותיות. חישוב מוטעה זה הצביע על פער של כ-10%, שנקבע כי אינו מספיק כדי להצדיק את סיווגה מחדש של הבקשה להיתר. החלטת ועדת הערר לדבוק במדיניות התכנון הקודמת ולהחריג את הבקשה מההוראות החדשות נתמכה גם בשל האופי ארוך השנים וההתאמות הקלות הכרוכות בכך. לפיכך ביטל בית המשפט את פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים ואישר את החלטתה המקורית של ועדת העררים, לפיה הוועדה המקומית רשאית להוציא את ההיתר המבוקש ולהטיל הוצאות בסך 10,000 ₪ על הוועדה המקומית. השופטים סולברג וברק-ארז הסכימו עם פסק הדין שניתן על ידי השופט י' אלרון ב-18 באוגוסט 2019.