ת"א 280/08

תקציר

המחלוקת נסובה סביב פרשנותו של סעיף 3(ב) לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, המעניק לדייר ממשיך את הזכות לשכור דירה ציבורית לאחר פטירת בן זוגו, בתנאי שלא היה בבעלותו נכס בחמש השנים שקדמו לכך. התובע, בעל הדירה, תבע את הנתבע בדרישה לפינוי ולתשלום דמי שימוש מתאימים, שכן הנתבע היה לכאורה בעל דירה אחרת. בעוד שלנתבעת אכן הייתה דירה נוספת, היא אוכלסה על ידי דיירים מוגנים ששילמו דמי שכירות סמליים, מה שהותיר את הנתבע ללא הטבות בעלות מעשיות. בית המשפט, שפירש את החוק כביכול, פסק לטובת הנתבעת, והכיר במעמדה כשוכרת מתמשכת. דירתה האחרת, הבלתי שמישה במהותה, לא נחשבה לבעלות שיש בה כדי לפסול אותה מהוראות סעיף 3(ב). משכך, נדחתה תביעת התובעת במלואה, לרבות דרישת הפינוי ותשלום דמי שימוש גבוהים יותר. תחת זאת, נדרשה התובעת להתקשר עם הנתבעת בחוזה שכירות, בו חויבה בדמי שכירות זהים לדמי השכירות של השוכר המנוח, לתקופה של שנתיים. כמו כן חויב התובע בתשלום שכר טרחת הנתבע. פסק דין זה, שניתן בהיעדרם של הצדדים, הדגיש את תכליתם החברתית של חוקי הדיור הציבורי ואת חוסר היכולת להנהיג מבחני עושר או רכוש בלתי רשמיים.