ת"א 22390-09-13

תקציר

התובע, שנפגע על ידי הנתבע בעת שהלך כהולך רגל, תבע פיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. התובע סבל מחבלות קשות ושהה קרוב לשנה בבית החולים בעקבות התאונה. בית המשפט מינה מומחים רפואיים ושיקומיים כדי להעריך את מצבו של התובע ואת צרכיו העתידיים. המומחים אישרו כי נכותו של התובע נבעה מהתאונה, וקבעו כי תוחלת חייו תקוצר בחמש שנים. התובע תבע מספר נזקים, לרבות סיוע לצד ג', הוצאות רפואיות, נסיעות לטיפולים רפואיים, התאמות דיור, הוצאות מוגדלות ונזקים לא ממוניים. הנתבעת טענה כי יש להתחשב במחלותיו ובנכויותיו הקיימות של התובע בעת קביעת היקף הנזק שנגרם כתוצאה מהתאונה. בית המשפט הורה לנתבעת לפצות את התובע בגין הנזקים שנקבעו. פסק הדין כלל פיצוי בעבר ובעתיד בגין סיוע מצדדים שלישיים, לרבות בני משפחה ומטפלים, בשיעור חודשי של 8,500 ש"ח לעבר ו-14,500 ש"ח לעתיד; הוצאות רפואיות, לרבות טיפולי פיזיותרפיה, בסך כולל של 70,000 ₪; הוצאות נסיעה עבור טיפולים רפואיים ועזרי ניידות, בסך כולל של 50,000 ₪; התאמות דיור בעלות של 350,000 ₪; הגדלת הוצאות, לרבות מיזוג אוויר וכביסה, בסך כולל של 20,000 ש"ח לעבר ולעתיד; ונזק לא ממוני בסך 182,000 ₪. בית המשפט דחה את בקשת הנתבע לנכות את שווי ההנחות שקיבל התובע בארנונה, מחוסר ראיות לכך שההנחה קשורה באופן ספציפי לנכותו הקשורה לתאונה. התובע היה פטור גם מניכוי גמלת הסיעוד שלו מהמוסד לביטוח לאומי, מסכום הפיצוי. לבסוף, קבע בית המשפט כי הפיצוי לא ישולם מעת לעת, שכן תוחלת החיים של התובע לא הייתה קשה במיוחד להערכה. כמו כן חויב הנתבע לפצות את קרנית בגין כל סכום ששולם לתובע, לרבות סכומים ששולמו למוסד לביטוח לאומי, בצירוף שכר טרחתה והוצאותיה של קרנית.