ת"א 1539/04

תקציר

הסכסוך בין שני בעלי קרקעות לבין עיריית נתניה נסוב סביב הסכם פשרה משנת 2001. ההסכם נובע מתביעה שהגישו בעלי הקרקע, שבבעלותם חלקות קרקע המיועדות לבנייה בנתניה, נגד העירייה בגין שימוש בלתי מורשה באדמתם כמזבלה מאז שנת 1994, מבלי לשלם להם דמי שימוש. בהסכם נקבע כי העירייה תכין תכנית בנייה חלופית שתאפשר לבעלי הקרקע לבנות על מגרשים חלופיים, וכי דמי השימוש המגיעים לבעלי הקרקע יקוזזו כנגד היטלים ואגרות הנובעים מתוכנית זו. התוכנית הייתה אמורה להיות מוכנה בתוך שלוש שנים, אך היא לא אושרה עד היום. בעלי הקרקע דרשו מהעירייה את תשלום דמי השימוש בפועל, שכן חלף המועד המוסכם, ואילו העירייה טענה כי הצדדים התכוונו לקזז את האגרות כנגד ההיטלים. בית המשפט צידד בבעלי הקרקע, וקבע כי הוראות ההסכם ברורות וחד משמעיות, וכי העירייה לא הציגה כל ראיה לכוונה חלופית. כמו כן, דחה בית המשפט את טענת העירייה כי עיכובים בהליכי התכנון מצדיקים דחיית תשלום דמי שימוש. היא קבעה כי העירייה לא הוכיחה כי עיכובים אלה נגרמו על ידי בעלי הקרקע או כי הם היו בלתי סבירים, וכי בכל מקרה העיכובים לא מנעו את אישור התכנית עד למועד המוסכם. לפיכך קבע בית המשפט כי על העירייה לשלם לבעלי הקרקע את דמי השימוש שנקבעו בהסכם, ללא ניכויים, עבור התקופה החל משנת 2001 ועד למועד פסק הדין. השופט קיבל גם את בקשת העירייה לנכות מסכום זה את הארנונה ששילמה עבור בעלי הקרקע, כפי שנקבע בהסכם, והורה לעירייה לשלם לבעלי הקרקע הוצאות משפט, אגרות משפט ושכר טרחת עורכי דין. לבסוף, קבע בית המשפט כי יש לשלם את דמי השימוש בצירוף מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית ממועד התביעה ועד התשלום בפועל, לו היו זכאים בעלי הקרקע על פי הסכם הפשרה. בסך הכל חויבה העירייה לשלם 1,188,314 ₪ לתובע 1 ו-1,264,573 ₪ לתובע 2, שני סכומים הכוללים דמי שימוש, מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית.