פש"ר 27403-09-19

תקציר

בפסק הדין הנידון דן בית המשפט בשאלה האם ניתן לחייב חייבים המקבלים הטבות כמקור הכנסתם היחיד לשלם תשלומים חודשיים מהטבות אלה בהליכי פשיטת רגל. בית המשפט, בהתייחסו לפסק דינו של לשצ'נקו, קבע כי כאשר הכנסתו היחידה של חייב היא גמלת ביטוח לאומי, תשלום חודשי חובה ימשוך, כברירת מחדל, מהטבה זו. על פי סעיף 303 לחוק הביטוח הלאומי, הטבות אלה מוגנות מפני ניכויים כאלה, שכן החוק מבטיח כי הגמלאות מיועדות לקיום החייב ומוגנות למשך 30 יום לאחר התשלום כדי למנוע נזק עקיף. בפסק הדין הודגש כי גם לאחר תקופה זו, הטלת תשלומים על כספים מוגנים אלה תחטיא את תכליתן של הטבות אלה, שהיא שמירה על רמת החיים המינימלית של החייב. פסק דין לשצ'נקו פורש באופן מרחיב כדי להדגיש כי כל פגיעה בהטבה מינימלית זו עלולה לסכן את יכולתו של החייב לחיות בכבוד. עם זאת, הגנה זו לא הייתה מוחלטת, ובית המשפט, בניתוחים מאוחרים יותר, בחן נסיבות שבהן טובת החייב עלתה על הסכום המינימלי הדרוש לקיום בכבוד. במקרים כאלה, אם נותרה יתרה משמעותית לאחר 30 יום לאחר 30 יום, ניתן יהיה לקשט את העודף לתשלום לנושים, בתנאי שלא יפגע בפרנסתו המכובדת של החייב. בית המשפט הבהיר כי אמנם לשצ'נקו קבע טווח הגנה רחב, אך יש לאזן אותו מול יכולתו הכלכלית של החייב והוצאותיו הספציפיות. לכן, עבור הטבות כמו פיצויי פגיעה בעבודה, שיכולות להיות גבוהות משמעותית מקצבאות נכות טיפוסיות, ניתוח ההוצאות והצרכים הספציפיים של החייב הוא חיוני כדי לקבוע אם ניתן לשמור חלק מההטבה לפירעון הנושים. בית המשפט הגיע למסקנה כי מקום בו קצבת הנכות או האזרח הוותיק מתיישבת באופן הדוק עם סף הקיום המינימלי, הפטור של לשצ'נקו עומד בעינו. עם זאת, עבור הטבות גבוהות יותר המעידות על עודף ניכר, נדרשות שומות פרטניות כדי לקבוע תוכנית פירעון מתאימה תוך הבטחת כבודו הכלכלי של החייב.