ת"א 5430-04-20

תקציר

התובעים, שהם אחים, טענו כי הם זכאים להירשם כשוכרים של מחצית המקרקעין שהוחכרו על ידי גיסתם מר קופלר. המקרקעין הנדונים חולקו לשני חלקים לא שווים, כאשר התובעים כדיירים של 388/833 במקרקעין ומשפחת קופלר כשוכרים של 445/833. התובעים טענו כי הייתה כוונה להפקיע חלקה שלישית מהקרקע, דבר שיחלק למעשה את יתרת הקרקע לשני חלקים שווים. עם זאת, השופט מצא כי התובעים לא הביאו ראיות לטענה זו. כמו כן, השופט קבע כי התביעה התיישנה, שכן היא הוגשה מעבר לתקופת ההתיישנות של 25 שנה על מקרקעין רשומים. התובעים ידעו על החלוקה הבלתי שוויונית של הקרקע בשנת 1992 או 1993 אך לא פעלו על פיה. עוד קבעה השופטת כי התובעים לא הוכיחו קיומה של עסקת מקרקעין המזכה אותם להירשם כשוכרים של מחצית הקרקע. מר קופלר היה הדייר היחיד ברשומות והיה לו הכוח לחלק את הקרקע כראות עיניו. הראיות שהציגו התובעים, לרבות ייפוי כוח ותצהירי העברה לא חתומים, לא הספיקו לביסוס קיומה של עסקה. בנוסף, התייחסה השופטת לטענת התובעים כי יש להכיר בהם כבעלים של החלק בחלקה 3 הגובל במגרשם. התובעים טענו כי שטח זה לא נועד להישאר ברשות משפחת קופלר, שכן הוא מנע מהם להיכנס לחניון שלהם מרחוב מסוים. השופטת ציינה כי בקשה זו הרחיבה את טענתם הראשונית של התובעים וכי נדרשת הבהרה נוספת לצורך קבלת החלטה. עם זאת, השופט הציע כי הצדדים יוכלו להגיע להבנה בעניין ללא התדיינות נוספת. לסיכום, דחה השופט את התביעה והורה לתובעים לשאת בהוצאות הנתבע ובשכ"ט עורך הדין בסך 50,000 ₪ בתוספת מע"מ, תוך שהוא קובע כי הוצאות הנתבע היו סבירות ומידתיות לניהול ההליך. פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים ביום 27.7.2022.