בג"צ 1773/01

תקציר

העותרים ביקשו לבסס את זכותם להקצאה שנתית של 400,000 מ"ק מים ראויים לשתייה להשקיית גידולים חקלאיים, עד שניתן יהיה לספק למשקם שפכים מטוהרים מדימונה. נציב המים הקצה לעותרים מכסות שונות של מים שפירים מאז הקמת החווה, מתוך כוונה שההשקיה תעשה בסופו של דבר שימוש במי קולחין מטוהרים. הממונה לבדו מחזיק בסמכות להקצות מכסות מים לחקלאות, וטענת העותרים בדבר הבטחה מנהלית מחייבת של משרד החקלאות בדבר מכסה קצובה נמצאה חסרת תוקף. בעוד שלעותרים לא הייתה זכות לצפות להמשך הקצאת המים מעבר לשנת 2000, קבע בית המשפט העליון כי הם זכאים באופן סביר לצפות מכסות מים ללא שינוי בשנים 1999 ו-2000 בהתבסס על התנהלות הממונה בעבר. עם זאת, אי הגשמת ציפייה זו נחשבה ל"מעשה נעשה", ולא הציעה לעותרים סעד ממשי. אף שבית המשפט דחה את הבקשה לצו מניעה מותנה, הוא עודד את המשיבים לשקול הסדר מחוץ לכותלי בית המשפט למשך שנתיים אלה. בסופו של דבר, העתירה נדחתה, ולא נפסקו הוצאות למי מהצדדים. השופטת ביניש והשופטת מ' נאור הסכימו עם פסק הדין.