בג"צ 3989/23

תקציר

במקרה זה קבע מנהל בתי המשפט, בהיותו הממונה על גמלאות השופטים, כי העותרת זכאית לפנסיה תקציבית. אולם, המשיבים חלקו על ההחלטה והתעלמו ממנה, מה שהניע את העותר להגיש את העתירה הנוכחית. בית המשפט הצביע על כך שהמשיבים פעלו שלא כדין בכך שהתעלמו מהחלטת הנציב, ושללו מהעותרת את זכויותיה לטעון ולערער. ההחלטה נפלה תחת הוראות חוק יסוד: השפיטה וחוק גמלאות נושאי משרה, הקובעות כי הגמלאות ייקבעו בחוק או בגופים מוסמכים אחרים. המשיבים טענו כי החלטת הנציב היא החלטה מנהלית ויש ליישר קו עם חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, בקובעו כי עמדתם נכונה ביחס לזכאותו של העותר לפנסיה. עם זאת, בית המשפט חלק על כך, וקבע כי החלטת הנציב היא מעין שיפוטית, התקבלה לאחר ששקל את כל הטענות, ויש להתייחס אליה ככזו. היה על המשיבים לערער על ההחלטה כראוי בערוצים משפטיים ולא בהכרעה עצמית. בית המשפט דן בשאלה כיצד יכולים המשיבים לערער על ההחלטה כראוי ומתח ביקורת על פרשנותם השגויה את סעיף 4א לחוק הגמלאות, המאפשר לשני הצדדים לערער על החלטה. בית המשפט הגיע למסקנה כי בשל הימנעותם של המשיבים מלערער משפטית על החלטת הממונה, העתירה התקבלה, והחלטת המנהל צריכה לעמוד על כנה, המחייבת את המשיבים לשלם את הפנסיה כפי שנקבעה ביום 19.2.2023. עוד הורה בית המשפט למשיבים לכסות את הוצאותיו המשפטיות של העותר. השופטים הסכימו פה אחד עם ההחלטה, והדגישו את הצורך בערעור ראוי על החלטות מינהליות וכיבוד סמכותם של גופים עצמאיים כמו הממונה על הגמלאות השיפוטיות.