ע"א 520/96

תקציר

במקרה זה דן בית המשפט העליון בערעור על זכויות פיצויי ההפקעה שהיו במקור בבעלותו של אדם שנפטר, קאסם רשיד עות'מאן, שחלקותיו הופקעו בשנות השישים על ידי רשות הפיתוח לפיתוח ציבורי. בשנת 1965 מכר עות'מאן את זכותו לקבלת פיצויים, בין אם כספיים ובין אם באמצעות הקצאת קרקע חלופית, למשיבה, מרים מיר. לאחר מכן, הסכם עם רשות הפיתוח העניק לעות'מאן חלקה חלופית, אך הבעלות עליה לא הועברה לפני מותו בשנת 1969. לאחר מותו, קרקע זו נרשמה ליורשיו ונמכרה לקונה. בשנת 1991 ביקשה מיר מבית המשפט הצהרה המאשרת את זכאותה לחלקה החלופית בהתאם לעסקה שלה עם עות'מאן. בית המשפט הדגיש כי זכותה של מיר היא התחייבות חוזית ולא זכות במקרקעין לפי חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, ולכן חלה עליה התיישנות של 25 שנה לפי חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958. תביעתה של מיר הייתה מעבר לתקופה זו, מה שהוביל לדחיית תביעתה. בית המשפט מצא טעויות בפרשנותו של בית המשפט המחוזי לתחולת החוק והדגיש כי תביעתה החוזית של המשיבה התיישנה. בנוסף, נפסקו למערערים הוצאות בגין ההוצאות שנגרמו להם עקב תביעותיו הקודמות של גאנם והנטל הפרוצדורלי. החלטת בית המשפט החזירה למערערים את זכויות הבעלות בחלקה שבמחלוקת.