בג"צ 5507/95

תקציר

בפסק הדין הנידון מתנהל מאבק משפטי מורכב סביב סמכות השיפוט בנוגע לגידולו החינוכי של ילד במסגרת הליכי גירושין. המקרה מדגיש את המסגרות והסמכויות המשפטיות המנוגדות של בתי הדין הרבניים והאזרחיים בישראל, במיוחד מכוח חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, וחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. האם (המבקשת) הגישה תחילה תביעת משמורת ומזונות בבית המשפט האזרחי (המחוזי), בטענה לחינוכו של הבן במוסד ממלכתי-דתי. מנגד, האב (המשיב) עתר לבית הדין הרבני בבקשה לערב את חינוכו של הבן במוסד חב"ד במסגרת הליך הגירושין. בג"ץ התייחס לסכסוך השיפוטי, והדגיש כי בתי הדין הרבניים רוכשים סמכות שיפוט בעניינים "מקריים" הקשורים לגירושין (כמו חינוך) רק אם הוזכרו במפורש או הסכימו לכך, למעט בנושאים כבולים מטבעם כמו משמורת, שמטבע הדברים יש להם סמכות שיפוט בשל הקשר המהותי שלהם לגירושין עצמם. עם זאת, ההבחנה בין משמורת פיזית (חזקה) לבין משמורת רוחנית (חינוך) ממחישה את דינמיקת הכוחות המורכבת כאשר בתי המשפט האזרחיים מחזיקים בסמכות שיורית כללית, ובכך כרוכים בהחלטות בענייני משמורת פיזיים ורוחניים כאחד שבסמכותם. מאחר שתביעת המשמורת של האם, לרבות החינוך במשתמע, קדמה לעתירת האב, קבע בג"ץ כי סמכות השיפוט על חינוך הילד נתונה לבית המשפט המחוזי בלבד. כתוצאה מכך, ניסיונו של בית הדין הרבני לפסוק בעניין חינוכו של הבן נקבע כבלתי מוסמך, והחלטתו הקודמת בוטלה, תוך הדגשת המשמעות הפרוצדורלית וחלוקת הסמכויות בין המסגרות המשפטיות האזרחיות והרבניות בדיני המשפחה.