ת"א 30353-11-19

תקציר

פסק הדין מפרט מספר טענות שהעלו התובעים כנגד הנתבעים בדבר הפרת חוזה שכירות מוגן בנכס חנות ומחסן. התובעים, שירשו את זכויות המשכיר, טענו לאיחור בתשלומי דמי השכירות, שינויים בלתי מורשים בחוזה, העברת זכויות דיירות מוגנות, נטישת חוזה השכירות ושינוי ייעוד לחוזה. פסק הדין דוחה את מרבית טענות התובעים, ולא מצא ראיות לאיחור בתשלומי דמי השכירות, שינויים בלתי מורשים או נטישת החוזה. עם זאת, היא מקבלת את טענת העברת זכויות הדיירות המוגנת, וקובעת כי הנתבעת 1 אכן העבירה את זכויותיה לנתבעת 2. השופטת קובעת כי התובעת פעלה בחוסר תום לב ביחס לטענות לתשלום דמי השכירות ומורה על פינוי הנתבעים 2 ו-3, תוך סירוב להוציא צו הוצאות כנגד הנתבע 1 בשל הנסיבות. יש לציין כי השופטת מעניקה לנתבעת 1 סעד מן היושר, המאפשר לה להישאר בחזקתה במושכר לאחר שתשלם לתובעים 250,000 ₪ עד למועד שנקבע. ההחלטה מתבססת על שיקולי צדק, בהתחשב בגילו של נאשם 1, במצבו הבריאותי ובנסיבות המיוחסות לו. השופט גם קובע פרמטרים לקביעת שיעור הפיצוי, תוך התייחסות להערכת המומחה ולפסיקה קודמת. פסק הדין מדגיש כי סעד מן הצדק הוא חריג ויש להעניקו במשורה, במיוחד במקרים עסקיים.