ת"א 69612-06-23

תקציר

פסק הדין נסוב סביב מחלוקת הנוגעת לתוקפו של הסכם מכר דירה. התובעת, יחד עם בן זוגה (הנתבע מס' 2), רכשו את הדירה המדוברת מהנתבע (הנתבע מס' 1), ששימש כמנהל עיזבון הוריו המנוחים. בהסכם, מיום 4.9.2016, נקבע כי המוכר ירשום את הזכויות בדירה על שם הרוכשים. אלא שהדבר לא יצא אל הפועל, מה שהוביל את התובעת להגיש תביעה לסעד הצהרתי, בדרישה לבסס את זכויות הבעלות שלה על מחצית הדירה. בנוסף, ביקשה התובעת את אכיפת הסכם המכר ופיצוי כספי בגין הפרתו. הנתבעת מס' 1 השיבה בבקשה לדחיית התביעה, בטענה כי בית המשפט נעדר סמכות בשל רישום הדירה בחברה המשכנת והיעדר העברת זכויות לרוכשים. עוד טען כי מדובר בניסיון לבטל פסק דין שניתן בבית משפט השלום בעניין ביטול הסכם המכר, וקבע כי יש להפנות עניין זה לאותו בית משפט. כמו כן, הנתבע טען לחוסר תום לב מצד התובע וניצל לרעה את ההליך המשפטי בכך שהגיש את התביעה חודשים לאחר פסק דינו של בית משפט השלום. בית המשפט דחה את הבקשה לדחיית התביעה, והדגיש כי דחיית תביעה על הסף היא אמצעי מחמיר השמור למקרים חריגים. השופט קבע כי התביעה מצויה בסמכותו של בית המשפט, בהתחשב בשווי הדירה המוזכרת בהסכם ובפיצוי הכספי המבוקש. השופט דחה גם את הטענה בנוגע לפסק דינו של בית משפט השלום, וציין כי התובע לא היה צד להליך. בהתייחסו לבקשת התובע להשלמת הליכים מקדמיים, הורה בית המשפט לנתבע לגלות מסמכים ולהשיב לשאלון בדבר מעמדו כמנהל העיזבון. הדבר נחשב רלוונטי למרות התנגדות הנתבע, שכן חלקו של הנתבע בעסקת המכר הוזכר בכתבי הטענות של שני הצדדים. ההליכים המקדמיים אמורים להסתיים בתוך 20 יום, תוך התמקדות במינויו של הנתבע ובחובותיו כמנהל העיזבון בנוגע למכירת הדירה. השופטת הדגישה כי הצווים כוונו לנתבע בלבד וכי הוצאות הבקשות יישקלו בפסק הדין הסופי.