ת"ע 49989-12-22

תקציר

מדובר בפסק דין על שתי צוואות שהותיר אחריו אדם שנפטר. הצוואה הראשונה, משנת 2007, נערכה כאשר המנוח היה נשוי למתנגד. הייתה זו צוואה הדדית, עליה העידו אותם אנשים, והעידה על כוונתו של המנוח להוריש את כל עזבונו למורשת, או אם נפטרה לפניו, לילדיהם המשותפים. עם זאת, הנישואין בין המנוח למתנגד עלו על שרטון, מה שהוביל לגירושין ולהליכים משפטיים חריפים. השופטת קבעה כי בנסיבות אלה, סביר להניח כי המנוח לא רצה עוד שהמתנגד יירש על פי הצוואה משנת 2007, וכי הצוואה בוטלה בפועל, למרות היעדר הודעת ביטול בכתב כנדרש בחוק. הצוואה השנייה, משנת 2021, נערכה חודשים ספורים לפני מותו של המנוח, והותירה את כל עזבונו לבת זוגו דאז, המבקשת, ואם נפטרה לפניו, לילדיה. המתנגד טען כי הצוואה אינה תקפה, טען כי המנוח אינו כשיר, הצוואה היא תוצאה של השפעה בלתי הוגנת של המבקש, ויש לראות בה צוואה נשכחת. השופטת דחתה טענות אלה וציינה כי הצוואה נערכה בנוכחות שני עדים, שאישרו את כשירותה ורצונה החופשי של המנוחה, וכי המתנגדת לא הביאה כל ראיה שתתמוך בטענותיה. עוד ציינה השופטת כי הצוואה חוזרת על צוואות קודמות שנעשו בשנת 2013, מה שמעיד על כך שהיא לא נשכחה. לפיכך, פסק השופט לטובת המבקש, קיבל את הצוואה משנת 2021 לקיום צוואה תוך דחיית הצוואה משנת 2007, והורה למתנגד לשלם למבקש הוצאות בסך 75,000 ₪.