ע"א 243/60

תקציר

פסק הדין מתייחס לנכס שהשכיר אליעזר פסטרנק למדינת ישראל. לאחר תום תקופת החכירה המשיכה המדינה להחזיק בנכס. פסטרנק תבע פינוי בשנת 1958 והשיג פסק דין לטובתו בינואר 1960. עם זאת, המדינה ערערה והשיגה עיכוב ביצוע עד לשמיעת הערר. במהלך הליך הערעור נכנס פסטרנק לנכס, החליף את המנעולים והניח בתוכו את חפציו. המדינה פנתה לבית המשפט המחוזי בבקשה למתן צו מניעה להשבת המצב על כנו. בית המשפט המחוזי נעתר לצו המניעה, מה שהוביל את פסטרנק לערער לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון, בהרכב השופטים זוסמן, לנדוי וויטקון, קיבל את ערעורו של פסטרנק. לדברי השופט זוסמן, שיטת העזרה העצמית של פסטרנק לא הייתה מוצדקת, אך שופט בית המשפט המחוזי נעדר סמכות להוציא צו מניעה כסעד ביניים. השופט לנדוי הסכים כי פסטרנק לא היה צריך לתפוס את החזקה, אך חלק על עמדתו של השופט זוסמן לגבי סמכותו של השופט להוציא את צו המניעה. במקום זאת, הדגיש לנדוי את עקרון ה-lis pendens, הקובע כי אל לבעלי דין לשנות את הסטטוס קוו של הנכס הנתון במחלוקת משפטית. עם זאת, שני השופטים הסכימו כי הנסיבות הספציפיות אינן מצדיקות שימוש בסמכות זו. השופט ויתקון הסכים עם המסקנה המשותפת. כתוצאה מכך, ביטל בית המשפט העליון את צו המניעה של בית המשפט המחוזי והורה למדינה לשאת בהוצאותיו המשפטיות של פסטרנק.