פ"א 41578-02-17

תקציר

השופטת, נאוה בכור, שקלה בכובד ראש את הטיעונים והראיות שהוצגו בתיק זה. פסק הדין מצדד במערערים, ומאפשר לערעורם להפוך את החלטתו של בית משפט קמא. האחרון אישר את פעולת המשיב בהפקעה חלקית של רכושו של המערער לצורכי חניה. פסק דינו של השופט בכור מתבסס על מספר נקודות מרכזיות. ראשית, היא מדגישה כי חוק המגרשים הריקים, המקנה לרשויות סמכות להוציא צווים לשימוש זמני, אמור להתפרש באופן צר משום שהוא עלול לפגוע בזכויות הקניין של הפרט. החוק חל על "מגרשים ריקים", והשופט מגיע למסקנה כי רכושה של המערערת אינו נופל לקטגוריה זו בשל הימצאותם של שני בניינים והשימוש והתחזוקה הניכרים של המערערת במגרש. זאת ועוד, השופטת חולקת על טענת המשיב כי הם נושאים בהוצאות הכשרת המגרש ותחזוקתו, ומוצאת חוסר ראיות התומכות בכך. פסק הדין מערער גם על מסקנתו של בית משפט קמא כי הצו עונה על תכליותיו של חוק מגרשים ריקים בכל הנוגע לשמירה על הסביבה, פתרון מצוקות חניה ומניעת מפגעים. השופט בכור מדגיש כי יש לבחון את תכליות החוק בהקשר הספציפי של המקרה וכי המשיב לא הוכיח די הצורך קיומה של מצוקת חניה באזור. לטענתה, נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על המשיב, המפקיע את הנכס. בנוסף, מדגישה השופטת כי מגרש סמוך בבעלות המשיב משמש לחניה ציבורית, תוך הטלת ספק במניעי המשיב ובסבירות החלטתם. היבט קריטי נוסף של פסק הדין סובב סביב הגדרת "עלילה". השופט בכור קובע כי יש לפרש את המונח כמתייחס ליחידת קרקע שנקבעה בתכנית או בתשריט, מה שאין כן לגבי רכושו של המערער. היא רואה בהפקעת חלק מהמגרש כבלתי סבירה, במיוחד כאשר המשיב הותיר רק חלק קטן לשימושו של המערער, דבר שגרם לבעיות גישה למשאיות. פסק הדין מתייחס גם לזכותו של המערער לשימוע, אשר נפגעה על ידי המשיב. השופט בכור מדגיש את חשיבותה של זכות זו, במיוחד במקרים של הפקעה, ומגיע למסקנה כי חילופי הדברים בכתב בין הצדדים לא היו מספיקים. השופט מוסיף ומבקר את נימוקיו של בית משפט קמא כי ההליך המשפטי סיפק הזדמנות לדיון, וקובע כי הדבר מגיע מאוחר מדי בהליך, במיוחד כאשר קיימות טענות עובדתיות ומשפטיות אמיתיות על כף המאזניים. לאור שיקולים אלה, מחליטה השופטת בכור כי יש לקבל את הערעור, ובכך מבטלת את פסק דינו של בית משפט קמא ואת צו החניה. פסק דין מקיף זה מאזן היטב בין זכויות הקניין של הפרט לבין הסמכויות המוקנות לרשויות, ומבטיח כי החלטות אלה מתקבלות בסבירות, בהליך הוגן ובהתאם לכוונות החוק.