ע"מ 6283-10-12

תקציר

פסק הדין דן בסיווגו של תשלום כתמורה או כדיבידנד, ומסכם את המסגרת המשפטית הרלוונטית לדיני המס בישראל על הכנסות חברות ולהסדר המיסוי הדו-שלבי. הסעיף מחיל מסגרת זו על מקרה שבו יחיד מכר מניות בחברה בעלת רווחים צבורים, וביקש לסווג את התשלומים שהתקבלו כדיבידנדים כדי ליהנות מהטבות מס. עם זאת, השופט קובע כי אופיו האמיתי של התשלום הוא התמורה עבור המניות, בהתבסס על מספר גורמים. ראשית, ההחלטה על חלוקת הדיבידנד וההלוואה שהעניק הרוכש היו חלק מעסקת מכירת המניות, כאשר הרוכש היה מעורב בקביעת סכומי הדיבידנד. שנית, אי פירעון ההלוואות על ידי החברות וניכוי הוצאות מימון ההלוואה תומכים בעמדת המשיב כי עסקת ההלוואה לא הייתה אמיתית. בנוסף, הימנעותה של המערערת מלהביא ראיות לאופן קביעת סכום התמורה, כמו גם היעדר כל סיבה מסחרית למבנה העסקה, מחזקים את המסקנה כי התשלומים היו בתמורה. השופט דוחה גם את טענות המערערת בדבר חישוב הרווחים הזכאים להטבות מס, ומציין כי חישובו של המשיב אמין יותר. אשר על כן, הערעור נדחה, והמערערת חויבה בתשלום הוצאות ודמי שכירות בסך 15,000 ₪.