ת"א 56079-03-21

תקציר

התובע, בעל בית, תבע את שכנו, הנתבע, בגין הנחת פח אשפה ששימש את משפחת הנתבע בסמוך לחצר ביתו של התובע, בטענה כי הוא גרם לעוגמת נפש עקב ריחות רעים והיווה מטרד לאדם כהגדרתו בפקודת הנזיקין. הנתבע הניח את הפח בשטח ציבורי הסמוך לרכושו של התובע לאחר עבודות בנייה בשכונה. בית המשפט מצא כי התובע לא הביא ראיות מספיקות לכך שפח האשפה של הנתבע פלט ריחות רעים שהפריעו באופן מהותי לשימוש הסביר של התובע באדמתו. עדותו של התובע לא נתמכה בחוות דעת מומחים או בעדויות של עדים, ותכנון הפח הצביע על כך שלא מדובר במקור משמעותי לריחות. זאת ועוד, גרסותיו של התובע עצמו על כך שסבל מריחות שנפלטו מהפחים הסמוכים של אחיו ועל הצבתם הכללית של פחי האשפה על ידי שכנים אחרים בשטח הציבורי, ערערו את טענתו כי פח הנתבע היה הגורם היחיד למצוקתו. בנוסף, דחה בית המשפט את טענת התובעת כי פעולת הנתבעת הפרה את תקנות התכנון והבניה (איסוף אשפה), שכן טענה זו לא הוזכרה בהודעה הראשונית והיו מעורבים בה בעלי דירות אחרים והמועצה המקומית, שהיו צריכים להיכלל כבעלי דין. השופט התייחס גם לחוק למניעת מפגעים, האוסר על גרימת מפגעי ריח, אך ציין כי החוק אינו מגדיר מהו ריח בלתי סביר. בסופו של דבר, קבע בית המשפט כי התובעת לא עמדה ברף ההוכחה הנדרש לטענת מטרד אישי ודחה את הבקשה הן לצווי מניעה קבועים והן לסעד כספי. לאור המחלוקת המתמשכת בין הצדדים ונימוקי פסק הדין, החליט בית המשפט שלא לפסוק הוצאות לנתבע.