בג"צ 113/68

תקציר

פסק הדין נסוב סביב עתירה שהגיש בעל קרקע בכפר שמריהו, נגד הכרזת הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית. ועדה זו, שהוקמה מכוח חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965, הכריזה על חלקת העותרת, יחד עם מובלעת, כקרקע חקלאית. הכרזה זו הגבילה למעשה את הבנייה במגרש, שכן היא דרשה את אישור הוועדה עצמה. העותר טען כי ההכרזה אינה סבירה וכי הוועדה לא שמעה את השגותיו קודם לכן. עם זאת, בג"ץ פסק נגד העותר בכל הסעיפים. בית המשפט קבע, כי אדם השומר על קרקע לשימוש חקלאי עתידי נופל גם בגדרו של סעיף 11 לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה. יתר על כן, בית המשפט מצא את ההצהרה סבירה, תוך שהוא דוחה את מומחיותה של הוועדה ומציין את הלחץ שבו פעלה. עוד הדגישו השופטים כי ההכרזה לא פגעה בעותר, שכן אדמתו סווגה מאז ומתמיד כחקלאית, והבנייה עדיין התאפשרה בהיתר. בנוסף, העברת הדיון לשלב הבקשה לפי סעיף 7 לתוספת הראשונה נתנה מענה הולם לחובת הצדק הטבעי. ככלל, העתירה נתפסה כמהומה מיותרת, שכן ההכרזה לא שינתה באופן מהותי את המצב הקיים, ובית המשפט דחה אותה, ביטל את הצו המותנה ודחה את דרישות העותר. יש לציין כי המשיב ויתר על הוצאות, תוך הכרה בניסיון בתום לב לבקש הבהרות.