בג"צ 74821-12-24

תקציר

השופט דוד מינץ קבע כי אין סיבה להתערבות בית המשפט בהחלטתו של המשיב להרוס בית מחבל, ולכן יש לדחות את העתירה שהוגשה נגד ההחלטה. מינץ הבהיר כי בית המשפט דבק באופן עקבי בחוקיותן של החלטות מסוג זה ונמנע מלהתערב בשאלות העקרוניות הסובבות אותן. הוא הדגיש כי תכלית ההרתעה העומדת מאחורי המדיניות נתונה להכרעת גורמי הביטחון וכי העותרים לא טענו לאי מעורבותו של המחבל בפיגוע. באשר לטענותיהם הפרטניות של העותרים, מצא מינץ כי מודעותם ומעורבותם של בני משפחתו של המחבל לא היו תנאים להפעלת סמכות. הוא קיבל את הסברי המשיב לעיכוב בביצוע הפקודה, בהתחשב באילוצים המבצעיים של המלחמה המתמשכת. לבסוף, הוא סמך על כך שהמשיב ינקוט משנה זהירות בדרך ההריסה וימנע נזקים מיותרים. השופטת דפנה ברק-ארז הסכימה עם פסק הדין, אם כי לא הייתה שותפה לכל החזקות העומדות מאחוריו. היא הדגישה כי יש לבחון מחדש את הסוגיה העקרונית של הריסת בתים כאמצעי הרתעה, אך בהיעדר בחינה מחודשת של הרכב מורחב, חשה כבולה לפסיקה הקיימת. ברק-ארז לא מצאה עילה להתערב במקרה זה, לאור מעורבותם של בני משפחתו של המחבל וההסברים שניתנו לעיכוב. השופטת רות רונן, שהצטרפה אף היא לפסק הדין, התוותה את עמדתה לגבי השימוש בתקנה 119, הכוללת בחינת קריטריונים שונים כגון המצב הביטחוני, חומרת הפיגוע ומעורבות בני המשפחה. היא הכירה בשיהוי כגורם מזיק, אך בסופו של דבר הגיעה למסקנה כי אין בו כדי להצדיק את קבלת העתירה, בהתחשב בשיקולים האחרים. החלטתם פה אחד של השופטים הייתה לדחות את העתירה, ולאפשר למשיב להמשיך עם צו ההריסה.