ע"א 42058-10-15

תקציר

הן לשוכרים והן למשכיר היו ערעורים על הסכם שכירות. הערעור של השוכרים היה כי על המשכיר לשלם ארנונה נמוכה יותר בהתאם להסכם, וכי הם לא צריכים להיות אחראים לכל תביעה פוטנציאלית מצד העירייה על אי תשלום ההפרש בארנונה. בית המשפט לא מצא טעם בטענה זו ודחה אותה, שכן הסכם השכירות קבע כי השוכר ייהנה מארנונה נמוכה יותר רק אם יופחתו, ולא להיפך. בית המשפט גם לא מצא שחר בטענות האחרות של השוכרים בנוגע לניסוח חוזה שכירות חדש בעל פה, בטענת השוכר כי אינו אחראי לחובותיו של המשכיר ובתביעות לנזקים עקיפים עקב נזילה בחוזה. לפיכך, דחה בית המשפט את ערעור הדיירים במלואו, בהתחשב בהתנהלותם הפסולה בהליך הערעור. באשר לערעור המשכיר, הם טענו כי יש לפצות אותם בתשלומי ריבית כאמור בהסכם השכירות, וכי הפיצוי המוסכם צריך לכלול מע"מ. בית המשפט הסכים עם המשכיר כי תשלומי הריבית הנקובים בהסכם חלים, ויש להוסיף אותם על דמי השכירות שלא שולמו. עם זאת, בית המשפט דחה את הטענה כי יש להוסיף מע"מ לפיצוי המוסכם. בהסכם השכירות לא נקבע כי יתווסף מע"מ, ובית המשפט הניח כי הוא כבר נכלל בסכום הנקוב. עוד ציין בית המשפט כי הפיצוי המוסכם גבוה בכ-30% מדמי השכירות כולל מע"מ, מה שתומך במסקנה כי המע"מ כבר היה חלק מהפיצוי. כתוצאה מכך, בית המשפט דחה לרוב את ערעורו של המשכיר, אך קבע כי יש להוסיף את תשלומי הריבית כאמור בהסכם על דמי השכירות שלא שולמו. כמו כן נפסקו למשכיר הוצאות בסך 20,000 ש"ח מהשוכרים, בעוד פיקדון השוכרים הוחזר להם.