ת"א 23384-06-19

תקציר

התובע, שנפגע בתאונת אופנוע, תבע את הנתבעים על כך שלא ביטחו את הסיכונים הכרוכים בתאונה במסגרת פוליסת סחר. גרסת התובע לאירועים ציינה כי היה בדרכו לסוחר רכב (הנתבע מס' 2) בעת התאונה לצורך השלמת עסקת החלפת רכב. הנתבעים חלקו הן על תחולת הביטוח והן על היקף הנזק. השופטת קבעה כי התובע לא הוכיח כי נסיעתו מכוסה בפוליסה. מטרת פוליסת הסחר היא לכסות כלי רכב במלאי העסקי של המבוטח, מה שלא היה המקרה כאן. האופנוע היה שייך לתובע ולא היה חלק מהמלאי העסקי של הנתבעת. זאת ועוד, בין התובעת לנתבעת לא התקיימו יחסי עובד מעביד, אלא עסקה חד פעמית. פרשנות הוראות הפוליסה מצד התובע והנתבע נדחתה אפוא. עוד קבע השופט כי התובע לא הוכיח את גרסתו לאירועים באשר למטרת נסיעתו. היו סתירות בדבריו, והוא לא הביא ראיות מספיקות. נטל ההוכחה היה מוטל על התובע, והוא לא הרים אותו. בנוסף, קבעה השופטת כי לנתבע השני, רוכש האופנוע, אין כל אחריות כלפי התובע. האופנוע היה שייך לתובע בעת התאונה, ולא היה בסיס לייחס אחריות לנתבע השני. כתוצאה מכך, דחתה השופטת את התביעה נגד שני הנתבעים והורתה לתובע לשלם לכל נתבע שכר טרחת עורך דין בסך 4,000 ₪. ההחלטה התקבלה שלא בנוכחות הצדדים, ועומדת להם זכות ערעור לבית המשפט המחוזי.