עת"א 32018-11-18

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לעתירה שהגיש עובד שירות שביקש היתר לצאת מהארץ בתקופת עבודתו בעבודות שירות. העותר לא פעל על פי הנוהל התקין בכך שפנה תחילה לממונה הישיר עליו ותחת זאת פנה במכתב לממונה, בבקשה לנסוע לחו"ל למטרות עסקיות. הממונה, בהתאם לנהלים הרלוונטיים, הודיע לעותר כי עליו להגיש בקשה בכתב עם מסמכים תומכים המצדיקים את בקשתו. בקשתו של העותר הייתה לקונית ולא סיפקה כל הסבר לדחיפותו בנסיעה, ואף לא העלתה כל סיבה מדוע לא ניתן יהיה לדחות את הנסיעה עד לסיום עבודת השירות שלו. בא כוח העותר טען כי היה על הממונה לבקש באופן יזום מידע ומסמכים נוספים שיתמכו בבקשה. עם זאת, בית המשפט מצא כי העותר היה מודע לדרישות ולנהלים, ובאחריותו לספק נימוק משכנע לבקשתו. עוד ציין בית המשפט כי עניינו של העותר נבדל ממקרים קודמים בהם נקבעו חריגים, שכן מדובר בנסיבות חריגות כגון מצבי חירום רפואיים ופעולות בנקאיות שלא יכלו לבצע על ידי אחרים. במקרה דנן, יש להניח כי נסיעתו העסקית של העותר נדחתה או טופלה על ידי אחרים, ולא נמצאו ראיות לנסיבות יוצאות דופן. יתר על כן, בניגוד למקרים אחרים, העותר לא היה תחת צו עיכוב יציאה מהארץ וניתנה לו הזדמנות לנהל את ענייניו העסקיים לפני תחילת עבודות השירות. בית המשפט הדגיש כי עובדי עבודות שירות עדיין נחשבים לאסירים המרצים את עונשם וכי היעדרות מטעמים מיוחדים נועדה למקרים חריגים. מאחר שבקשת העותרת נעדרת הצדקה ומסמכים תומכים, קבע בית המשפט כי החלטת הממונה לשלול רשות הייתה סבירה ודחה את העתירה. פסק הדין הדגיש את חשיבות ההקפדה על המסגרת הפרוצדורלית ואת האופי החריג של מתן היתר יציאה מהארץ במהלך עבודות שירות.