ע"א 49648-04-14

תקציר

השאלה המרכזית בערעור זה היא האם פעלו המערערים במרמה בשיתוף פעולה עם מכירת ארבעה כלי רכב לעומר קאר, ויש בטענה זו כדי לבטל את הממצא העובדתי של בית משפט קמא בדבר מעורבותם של המערערים במכירה. הבנק טוען כי די בממצאיו של בית משפט קמא - כי המערערים ידעו על החוב לבנק ונתנו את אישורם למכירה - כדי להוכיח תרמית. עם זאת, התצהיר שעליו ביסס בית משפט קמא ממצאים אלה לא הוגש כראיה עצמאית, והאדם שהגיש אותו לא נכח בבית המשפט לצורך חקירה נגדית, דבר המפחית מערכו הראייתי. מכיוון שתביעות הונאה במשפטים אזרחיים דורשות רמה גבוהה יותר של הוכחה, וחסרות ראיות משכנעות, טענת הבנק בנקודה זו נדחית. אשר לרשלנות המיוחסת למערערים בהעברת ייפוי הכוח לפדרו מוטורס טרם וידוא פירעון החוב, מקבל בית המשפט קמא את מסקנתו של בית משפט קמא כי המערערים אכן התרשלו. עם זאת, חלוקת האשמה בין המערערים לבין הבנק צריכה להיות שוויונית, שכן תקלה של הבנק אפשרה את מכירת כלי הרכב. על היעלמות הרכב התשיעי הבנק אינו אחראי שכן השעבוד לא נמחק ברישומי משרד הרישוי. המערערים גם אינם אחראים להיעלמותו של רכב זה, שכן ערבותם הוגבלה לשווי הנכסים המשועבדים, והרכב אבד מסיבות שאינן בשליטתם. המשמעות הכספית של חלוקות מחדש אלה של החבות היא שהחבות הכספית של המערערים מצטמצמת ל-159,000 ₪. אשר לחבותו האישית של המערער זוהר, לא מצא בית המשפט טעות בקביעתו של בית משפט קמא כי הוא היה "הרוח החיה" מאחורי פעולותיה של המערערת והיה מעורב באופן פעיל בעסקאות. סיכומו של דבר, ערעור הבנק נדחה, וערעור המערערים מתקבל בחלקו. התחייבותם הכספית מצטמצמת ל-159,000 ₪, והבנק נדרש לשלם למערערים 30,000 ₪ שכר טרחת עורך דין בגין שני הערעורים.