ע"פ 510/22

תקציר

במקרה דנן הורשע המערער בהצתה לפי סעיף 448(א) לחוק העונשין, המחייב מודעות מכוונת להצתת אש שלא ברכושו של אדם. בית המשפט בחן האם היה בידי המערער היסוד הנפשי של המודעות הדרוש להרשעה זו. בקשתו של המערער להביא ראיות מומחה נדחתה, שכן היא לא ביססה ספקות לגבי מודעותו בעת ביצוע העבירה. בית משפט קמא אישר כי היסוד הנפשי הוכח על ידי חזקת המודעות – ממנה עולה כי המערער ידע שהשלכת חומר נפץ עלולה להוביל לשריפה. חרף טענותיו של המערער בדבר הפתעה מהשריפה וניסיון קודם בהן לא נגרמה שריפה, קבע בית המשפט כי פעל בפזיזות, מצב נפשי המתחשב באדישות לתוצאות אפשריות כמו שריפה. הערעור הוארך לחומרת העונש, שעמד בתחילה על 36 חודשים. עם זאת, השופטים הדגישו כי המערער פעל מתוך פזיזות, ולא מתוך כוונה, דבר שיכול להצדיק עונש מופחת. כתוצאה מכך, הופחת העונש ל-27 חודשי מאסר, תוך הכרה בהבחנה בין פזיזות לכוונה תוך התחשבות בנזק ובהשלכות האפשריות של מעשיו. למרות התנגדותו של השופט י' אלרון, הסכים הרוב על הפחתת העונש כביטוי למידת אשמתו הנמוכה של המערער בשל חוסר כוונה.