המ"ש 1085-01-26

תקציר

בפסק דין זה, בית משפט השלום לתעבורה במחוז תל-אביב (בת-ים) דן בבקשה להארכת מועד להישפט בגין דו"ח תעבורה, לנוכח טענת המבקש כי לא קיבל את הודעת התשלום בדואר. **רקע עובדתי:** ביום 30.9.23, ניתנה למבקש הודעת תשלום קנס בגין עבירת מהירות. המבקש טען כי לא קיבל את ההודעה בדואר, ולמד עליה רק לאחר שפנה לרשות הרישוי. לטענתו, בנו נהג ברכב במועד ביצוע העבירה, והותרת ההודעה על שמו תגרום לו עיוות דין. המשיבה התנגדה לבקשה, וטענה כי הודעת התשלום נשלחה בדואר רשום ביום 4.12.23, ואישור המסירה חזר בציון "לא נדרש". **המסגרת החוקית והפסיקה:** הדיון בבית המשפט התבסס על סעיפים 230, 229(ה) ו-229(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, אשר מסדירים את האפשרות להגיש בקשה להישפט באיחור, ואת התנאים לכך. בית המשפט התייחס גם לתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, המגדירה מתי הודעה בדואר רשום תיחשב כאילו הומצאה כדין, גם ללא חתימה על אישור מסירה, אם חלפו 15 יום מיום המשלוח והנמען לא הוכיח שלא קיבל אותה מסיבות שאינן תלויות בו. בית המשפט הפנה לפסיקות עקרוניות של בית המשפט העליון, כגון: * **ע"פ 602/23 אלדן תחבורה בע"מ נ' עיריית תל אביב:** קובע את השיקולים להארכת מועד להישפט, הדומים לאלה שבבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר הגנה. על המבקש להוכיח כי יש לו "נימוק של ממש לאי-התייצבותו" או כי אי-היעתרות לבקשתו תגרום "עיוות דין". * **ע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם:** מרחיב על אופן ההתמודדות עם טענות בדבר אי קבלת זימון בדואר, וקובע כי ככלל, טענות לשיבושים בהגעת דואר יש לתמוך בחומר ממשי. בנוגע לעיוות דין, נקבע כי יש להצביע על שיקולים כבדי משקל בעלי פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה. * **ע"א 5255/11 עיריית הרצליה נ' אברהם חנוך כרם:** קובע כי קיימת חזקה שבדין שהודעת תשלום קנס שנשלחה בדואר רשום עם אישור מסירה הומצאה כדין בחלוף 15 יום, אלא אם הנמען יוכיח שלא קיבל אותה מטעמים שאינם תלויים בו. **ניתוח בית המשפט:** בית המשפט התייחס תחילה לטענת אי קבלת הודעת התשלום. הוא ציין כי על פי הפסיקה, הנטל להוכיח שלא קיבל את דבר הדואר מוטל על הטוען זאת (עניין קליין). עם זאת, בית המשפט הדגיש כי על המשיבה היה לצרף את אישור המסירה, על מנת שניתן יהיה לבחון את תוכנו ולקבוע אם המבקש עמד בנטל להפריך את חזקת המסירה. בהיעדר אישור המסירה, בית המשפט קבע כי "עומדת לחובתה הכלל הנהוג במקרים של הימנעות בעל דין מהבאת ראיה שהייתה יכולה לסייע בידו". בנוסף, בית המשפט הסתמך על עניין כרם, וקבע כי על המשיבה היה להוכיח את משלוח הודעת התשלום, ובהיעדר אסמכתא לכך, הנטל לא עבר למבקש. לאור כל זאת, בית המשפט קבע כי המבקש עמד בנטל להוכיח כי לא הגיש את הבקשה במועד מסיבות שאינן תלויות בו. בנוגע לטענת עיוות הדין, המבקש טען כי בנו נהג ברכב. בית המשפט קבע, בהתבסס על פסיקת בית המשפט העליון (עניין סאלם), כי אין די בהכחשת העבירה והצבעה על אחר כמי שנהג, על מנת לבסס עילת עיוות דין. צוין כי גם הגשת תצהיר בו אדם אחר נוטל אחריות לעבירה, עשויה להיחשב "סתמית" אם אין בה פירוט מספק של נסיבות ביצוע העבירה וזיכרון המצהיר. במקרה זה, בית המשפט קבע כי לא הובהר כיצד זכר המצהיר את מעשיו, מה הקשר שלו לרכב, ומהן נסיבות ביצוע העבירה, ולכן לא התקיים חשש לעיוות דין שהיה בו להצדיק היענות לבקשה מכוח עילה זו בלבד. **החלטה:** בית המשפט נעתר לבקשת המבקש להארכת מועד להישפט, תוך חיובו בתשלום הוצאות בסך 360 ₪. ההיענות לבקשה התבססה בעיקר על האמור בנוגע לחזקת המסירה, ולא על טענות שהציג המבקש עצמו. בית המשפט איזן את ההיענות עם הטלת הוצאות, על מנת לשקף את העובדה שההיענות לא נבעה מטיעוני המבקש. **חידוש או נקודה משפטית מרכזית:** החידוש או הדגש העיקרי בפסק דין זה נוגע לנטל הראיה והצגת הראיות בנוגע להמצאת הודעות תשלום קנס. בית המשפט קבע באופן ברור כי על המשיבה, כתנאי להחלת חזקת המסירה, להציג את אישור המסירה. היעדר הצגתו של אישור המסירה, אשר היה יכול לסייע למשיבה להוכיח את משלוח ההודעה כדין, עומד לחובתה ומונע את העברת נטל ההוכחה למבקש. הדבר מדגיש את החשיבות של הקפדה על הליכים פרוצדורליים והצגת ראיות על ידי הרשות, במיוחד כאשר מדובר בהליך פלילי, ושמירה על זכויות הנאשם.