ע"א 395/83

תקציר

בית המשפט העליון דחה את ערעורו של מערער שתבע פיצויים לאחר שנפגע בעבודה, לאחר שחתם על הסדר פשרה לפיו אין לו תביעות נוספות נגד מעסיקו וחברת הביטוח. בהמשך טענה המערערת כי ההסכמים נחתמו בטעות, הטעיה או עושק. בית המשפט קבע כי הנטל להוכיח עושק מוטל על המערערת, כהגדרתה בסעיף 18 לחוק החוזים, תשל"ג-1973. בית המשפט הדגיש כי יש להודיע על ביטול מחמת עושק תוך זמן סביר, בהתחשב בנסיבות. במקרה זה, חלפו כשלושה חודשים ללא אירועים אחרים, שלא הוגדרו כארוכים מדי. בית המשפט לא מצא ראיות לעושק ביחסי הגומלין בין המערער למשיב, שכן לא היה ניצול מצוקה או חוסר ניסיון. צוין כי אף שהמערערת הייתה במצב כלכלי מתוח, אין בכך כדי עוגמת נפש חמורה. בנוסף, לא נמצאה כל אינדיקציה לכך שתנאי החוזה גרועים מהרגיל; המערער המשיך לקבל את שכרו והיו לו זכויות במוסד לביטוח לאומי. בית המשפט גם דחה את הטענה כי פער חינוכי בין המערערת לבין בא כוח המשיב מעיד על עושק. בית משפט קמא מצא את גרסתו של הנציג אמינה, דבר שסתר את הטענות בדבר מידע מוטעה. לפיכך, הערעור נדחה, והמערערת חויבה לשאת בהוצאות המשיב. גם הערעור שכנגד בעניין הוצאות שנפסקו על ידי בית משפט קמא נדחה.