פ"א 54733-10-19

תקציר

בפסק הדין הנדון נקבע כי המערערים אשמים באישומים שיוחסו להם בכתב האישום. המערערים טענו כי יש לאפשר להם לחזור בהם מהודאתם, טענה שהשופט דחה בנימוק שההודאה ניתנה מרצון, והמערערים הבינו את השלכות הודאתם. השופט גם לא מצא טעם בטענת המערער כי קיים פער בין הודאתם לבין עובדות כתב האישום, וציין כי המערערים הודו בעובדות אך הייתה ביניהם מחלוקת משפטית באשר לגודלו וטיבו של השטח הנדון. זאת ועוד, הסכימה השופטת עם פרשנותו של בית משפט קמא לתכנית החלה ולשימוש המותר בקרקע על פי התכנית. נמצא כי המערערים ביצעו עבירה על חוקי התכנון והבנייה, דבר שהשופט ציין כי אין להקל בו ראש. עם זאת, בהתחשב בנסיבות הספציפיות של המקרה, השופט קבע כי יש להחיל חריג לכלל של הרשעת עבריינים. השופט נימק את החלטתו בכך שמדובר בעבירה שבוצעה ללא רווח אישי ונועדה להיטיב עם קהילה מוחלשת. בנוסף, רשלנותה של ועדת התכנון המקומית, אופיו המלכ"רי של בית הספר והיעדר רווח אישי למערער נחשבו לנסיבות מיוחדות דיין כדי לוותר על הרשעה. תחת זאת, הוטל על המערער לבצע שירות ציבורי של 120 שעות. עוד קבע השופט כי למרות ביטול ההרשעה, עדיין יוטלו על המערער תקופת התחייבות מופחתת, שכר טרחה כפול ואמצעים מתקנים כאמור בגזר דינו של בית משפט קמא. הערעור שהגישה התביעה נדחה, והערעור שהגישה ההגנה התקבל בחלקו.