עב"ל 16146-04-13

תקציר

הדיון נסוב סביב הפרשנות הראויה של חוק הביטוח הלאומי ותקנותיו לעניין חישוב קצבת הנכות למי שחלה החמרה במצבו הרפואי בעקבות פגיעה בעבודה. המערערת טענה כי יש לחשב את הגמלה על פי השכר שהתקבל בעת ההרעה ולא על פי השכר בעת הפגיעה הראשונית בעבודה. עם זאת, בית המשפט מגיע למסקנה כי החוק ותקנותיו אינם תומכים בפרשנות זו. בפסק הדין נקבע כי הערעור, שעניינו שתי פגיעות נפרדות, אינו מחזיק מעמד, שכן טענות המערער למוסד לביטוח לאומי התמקדו אך ורק בהחמרת הפגיעה בעבודה בשנת 1988. זאת ועוד, מהראיות עולה כי המערערת לא טענה להכרה בגין פגיעה נפרדת בשנת 2003. לפיכך, ההוראות לשילוב נכויות הנובעות מפגיעות נפרדות אינן חלות במקרה זה. בית הדין בוחן את טענת המערערת כי יש לבסס את קצבת הנכות על השכר שקדם להידרדרות במצבו הרפואי ומוצא כי פסיקות קודמות של בית הדין אישרו באופן עקבי את התפיסה כי יש לחשב את הגמלה על בסיס השכר הקשור לפגיעה בעבודה. מטרת החוק היא להגן על המבוטחים ולשמור על רמת חייהם לאחר פגיעה בעבודה. השופטים מכירים לגופן של טענות המערער, ומדגישים את הפגיעה הפוטנציאלית במבוטחים שנכותם מחמירה עם הזמן. עם זאת, הם מדגישים כי שינוי פרשנות החוק אינו אפשרי ללא תיקון חקיקה. התקנות הקיימות, לרבות תקנות הביטוח הלאומי ותקנות קביעת דרגת נכות, אינן כוללות הוראות מיוחדות לחישוב השכר במקרה של החמרה במצב. השופטת לאה גליקסמן מסכמת כי יש לחשב את קצבת הנכות על בסיס השכר שקדם לפגיעה בעבודה, כפי שמחייב החוק. היא גם מדגישה את הצורך בשינויי חקיקה או רגולציה כדי לתת מענה לסוגיות שהועלו בעניינו של המערער. השופטת רונית רוזנפלד והשופטת ורדה וירט ליבנה מיישרות קו עם דעתו של השופט גליקסמן, כאשר גם נציגי הציבור, מר איתן כרמון וגב' יודפת הראל בוכריס, מסכימים. פסק הדין יישלח לרשויות הרלוונטיות, לרבות מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי והיועץ המשפטי של משרד הרווחה, כדי לשקול תיקון החקיקה או התקנות. ההחלטה ניתנת בהעדר הצדדים והערעור נדחה.