ב"ל 2840/08

תקציר

התובע, שהוא עצמאי, תבע את המוסד לביטוח לאומי כדי לערער על חישוב הכנסותיו, שקבע את זכאותו למעמד השתכרות על פי הסכם הניידות. התובעת טענה כי שיטת החישוב של המכון הייתה מפלה וסותרת את מטרת ההסכם. לטענת התובע, יש לבחון את הכנסתו החודשית לגופו, ולא כחלק שנים עשר מהכנסתו השנתית, דבר המזכה אותו במעמד של "מוגבל בניידות" ובהטבות הנלוות. עם זאת, בית המשפט מצא כי שיטת החישוב של המכון עולה בקנה אחד עם החוקים והתקנות הרלוונטיים. המחוקק הבחין במכוון בין שכירים לעצמאים, ושיטת השומה השנתית עוגנה בהוראות החוק. זאת ועוד, בית המשפט הסביר כי הגדרת הסכם הניידות ל"מוגבל בניידות" מחייבת לבחון את ההכנסה החודשית, אך אין בכך כדי לשלול את ההגדרה הקודמת של הכנסה שנתית לעובד עצמאי. מטרת ההסכם הייתה לתמרץ אנשים עם מוגבלויות להגדיל את הכנסתם החודשית ולהצטרף למעגל העבודה. מאחר שהכנסתו החודשית של התובע, שחושבה בשיטות המקובלות, לא עלתה על הסף, הוא לא היה זכאי למעמד השתכרות. השופט הגיע למסקנה כי יש לדחות את התביעה, ללא צו להוצאות, בהתחשב באופי הביטוח הלאומי של התביעה. לכל אחד מהצדדים יש זכות לערער על פסק הדין תוך 30 יום.