ע"א 539/92

תקציר

מדובר בשני שותפים שניהלו עסק באולם אירועים ללא רישיון מתאים. לאחר שהעירייה פתחה בהליכים משפטיים, ביקש המשיב להשיג את הרישיונות הדרושים, אחריות שהסכים לשאת על כתפיו עם פירוק השותפות, באמצעותה קיבל המערער זכויות שכירות, ועל המשיב הוטלה המשימה להבטיח את הרישיונות על חשבונו. בהסכם נקבע כי אם לא יתקבלו הרישיונות בתוך ארבעה חודשים, ישלם המשיב למערערת 700 דולר עבור כל יום איחור. למרות שהמשיבה לא הצליחה להשיג את הרישיונות, החליטה המערערת להמשיך בשיפוצים נרחבים ובבקשת רישוי חדשה, מתוך כוונה לתבוע הוצאות שיפוץ כהוצאות הכרחיות. במהלך השיהוי בן 500 הימים פעל האולם ללא רישיון, ובית המשפט הגביל את הפיצוי ל-100 ימים, תוך שהוא מייחס עיכובים בחלקם למעשיו של המערער. יתר על כן, בית המשפט הפחית את שיעור הפיצוי היומי, וציין אותו כגבוה באופן לא פרופורציונלי בהשוואה לנזק הצפוי, והסתפק ב-200 דולר ליום למשך 100 ימים, שכן הוא הכיר בהפסדי העסק במועד ההסכם. בית המשפט העליון אישר החלטה זו, תוך הכרה בעקרון "ההפרה הצפויה", ואישר כי הפיצוי, אף שהוסכם עליו, חייב להתאים באופן סביר לנזקים צפויים בתחילת החוזה. בסופו של דבר, ערעורו של המערער לפיצוי גבוה יותר נדחה, והותיר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו, והמערער חויב בהוצאות המשפט של המשיב.