ע"א 5877/92

תקציר

אדם שהתפרנס מביטוח נקלע לחובות כבדים, ועמד בפני הליכי הוצאה לפועל של למעלה מעשרים נושים. שלוש פעמים הוא עתר לבית המשפט המחוזי להכריז עליו כפושט רגל, פעמיים נדחה משום שבית המשפט ראה בכך ניסיון לא כנה להתחמק מחובותיו הכספיות. הבקשה השלישית אושרה על סמך טענתו כי יש לו מספיק נכסים כדי להחזיר 18% מחובותיו, אך הדבר התגלה בהמשך כאופטימי, והכונס מצא כי הליכי פשיטת רגל יניבו דיבידנד של 0.55% בלבד לנושים. בית המשפט המחוזי ביטל את צו פשיטת הרגל, מה שהוביל לערעור. בית המשפט העליון אישר את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, והדגיש כי הליכי פשיטת רגל צריכים להיטיב עם הנושים ולא רק להגן על החייבים מפני תביעותיהם. הם קבעו כי מטרתו העיקרית של המערער הייתה להימלט מנושיו וכי הוא לא פעל בתום לב. פסק הדין חיזק את העיקרון לפיו על בתי המשפט לסייע לנושים בגביית חובות וכי פשיטת רגל צריכה להיות מוצא אחרון לבקשת החייב, רק כאשר הדבר מוצדק ומיטיב עם כל הנוגעים בדבר. כונס הנכסים זכה לשבחים על חריצותו בחקירת כספיו של המערער ועל מאמציו להבטיח שההליכים לא יהיו בזבזניים או בלתי מועילים. נוכח ממצאי הכונס ובהיעדר כל טענה מהותית מצד המערער, נדחה הערעור.