ת"א 16482/92

תקציר

במקרה זה הגיש התובע שתי תביעות נגד הנתבעים לסילוק המקרקעין, בטענה לזכויות בעלות במקרקעין המדוברים. התובע ביקש גם להפריד בין התביעות לדמי שימוש לבין תביעות הפינוי, שהוגשו זמן קצר לאחר התביעות הראשונות. הנתבעים העלו מספר טענות מקדמיות: שימוש פסול ב"פסק דין מקוצר" בתביעות, שכן הן נעדרו ראיות כתובות מספיקות; הימנעותו של התובע מלבקש רשות לפצל את הסעדים טרם הגשתו, והצורך לתקן טעויות עובדתיות בכתב התביעה. בית משפט השלום קבע כי רישום הבעלות במקרקעין משמש ראיה מספקת בכתב בפסקי דין מקוצרים, ומעביר את נטל ההוכחה לנתבעים להראות זכויות משפטיות בקרקע. היא הכירה בכך שמסמכים המצורפים לתביעה אינם חייבים לכסות את כל האלמנטים אלא חייבים להתייחס ליסוד האופרטיבי של התביעה. בית המשפט עודד הליך משפטי מהיר לפינוי על פני סעדים של עזרה עצמית. יתר על כן, בית המשפט לא ראה כל בעיה בפיצול הסעדים למרות ניסוח לקוי בבקשת התובע, וקבע כי ניתן לטפל בשתי התביעות בנפרד אם פיצול הסעדים נחוץ לטענת כל התביעות. עוד קבע בית המשפט כי אין צורך בבקשה מתוקנת של הנתבעים בגין תיקון עובדתי של התובעת. לבסוף, הטענה כנגד הנתבע מס' 2 הייתה מוצדקת שכן טענות קודמות לא מנעו את התביעה הנוכחית, נוכח אופייה המתמשך של הסגת הגבול. בסופו של דבר, דחה בית המשפט את כל הערעורים המקדמיים של הנתבעים והורה להם לשאת בהוצאות המשפט של התובע. העניין נקבע להמשך דיוני הגנה נוספים במאי 1994.