ע"א 24793-02-11

תקציר

התיק סובב סביב מחלוקת הנוגעת לעסקה של רכישת טובין או הלוואה, המובילה להנפקת צ'קים. התובע, שטען כי נתן הלוואה לנתבעים, טען כי הנתבעים היו ערבים להלוואה או הוציאו ממנו את הכסף במרמה. מנגד, טענו הנתבעים כי מדובר בעסקה לרכישת טובין שלא נמסרו מעולם, ולכן אין הם חייבים על פי השיקים. בית משפט קמא קיבל את גרסת התובע והורה לנתבעים לשלם. עם זאת, ערכאת הערעור, לאחר ששקלה את חומר הראיות ושקלה את הסתירות בגרסאות הצדדים, מצאה כי התובע לא הצליח להוכיח את טענתו למתן הלוואה. במקום זאת, נראה כי הצ'קים ניתנו בתמורה לטובין שהיו אמורים להתקבל אך לא התקבלו. עוד קבע בית המשפט כי התנהלות התובעת ועיתוי הגשת התביעה מעוררים ספקות. באשר להתנהלות הנאשמים, אף שלא הייתה נטולת שאלות, ציין בית המשפט כי אם אכן מדובר בעילה של מעשה, יהיה עליו להתייחס לסוגיות של מרמה והרמת מסך. אולם, מאחר שגרסתו של התובע לא הוכחה, לא היה צורך להיכנס לעומקים אלה. ערכאת הערעור הגיעה למסקנה כי יש לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא בעניין אחריות הנתבעים, ולהשיב כל תשלום ששולם על ידם. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו, והבטוחות שהופקדו על ידי המערערים יוחזרו לו.