עמ"נ 36701-09-20

תקציר

פסק הדין מתייחס לערעור על החלטת משרד הפנים הישראלי לדחות בקשה לתושבות קבע מטעמים הומניטריים. המערערת, אזרחית הפיליפינים, נולדה וגדלה בישראל ומתגוררת בארץ מלידה לצד הוריה שנכנסו לישראל באשרות עבודה זמניות. במהלך השנים עשו המערערת והוריה מספר ניסיונות להסדיר את מעמדם בישראל, אך כולם ללא הצלחה. הטיעון המרכזי שהועלה על ידי הייצוג המשפטי של המערערים נסב סביב בריאותה הנפשית של הלקוחה, הגשת הערכה פסיכיאטרית שהעידה על מצבה הנפשי המידרדר של המערערת והמסקנה כי גירושה מהארץ יגרום לה נזק נפשי חמור. בית המשפט בחן את שיקול הדעת הרחב של משרד הפנים במקרים כאלה וקבע כי בדרך כלל, חריג לכלל של דחיית בקשות של ילדי שוהים בלתי חוקיים מחייב נסיבה ייחודית נוספת. בעבר, נסיבות כאלה כללו מחלה קשה, היעדר טיפול הורי או הורים שמוצאם ממדינות שונות. בית המשפט הכיר בשהותה הארוכה של המערערת בישראל ובמצבה הנפשי, אך ציין כי מצבה אינו מסכן חיים ואין כל הוכחה לכך שלא ניתן להגיע לטיפול הדרוש בארץ מוצאה. עם זאת, הנושא המרכזי שעמד על הפרק היה המשקל המיוחס לחוות הדעת הפסיכיאטרית. בית המשפט מתח ביקורת על החלטת המשרד על כך שלא התייחס לחוות דעת המומחה, שהתבססה על בדיקות ומסמכים רפואיים, רק משום שהמערער לא היה מטופל קבוע של הפסיכיאטר המאבחן. זאת ועוד, בית המשפט חלק על הנחת המשרד כי מתחיה של המערערת ייעלמו עם המעבר לארץ מוצאה, בניגוד לממצאיו המפורשים של חוות דעת המומחה. השופטים פסקו לטובת המערערת וקבעו כי מצבה הנפשי המתמשך, יחד עם שהותה הארוכה בישראל מגיל צעיר, מהווים עילה נוספת מספקת המצדיקה את האישור החריג של בקשתה. פסק הדין הורה למשרד להגיש חוות דעת נגדית בתוך 60 יום או להעניק למערער תושבות קבע. כן חויב המשרד לפצות את המערערת בגין הוצאותיה המשפטיות, בסך 10,000 ₪. בפסק הדין הודגש כי החלטה זו חלה על המערערת בלבד ולא על עניינם של הוריה, אשר יידונו בנפרד.